<h1>רבינו אשר מלוניל על בבא בתרא</h1>
<h2>דף ו.</h2>
סמך לו כותל אחר. והילכתא כרב נחמן בדיני [ולמאי דסמך סמך ולמאי דלא] סמך לא סמך.
<h2>דף ו:</h2>
האי כשורא דמטללתא עד תלתין [יומין לא הוי] חזקה וכו'. הר"י והגאונים פירשו דחזקת זיזין וגזטראות בשלשים יום הוי חזקה, מהא דרבינא. והרב ר' זרחיה וחכמי הדור איפליגו בהא, דלעולם חזקת זיזין שלש שנים, ובעי נמי חזקה מחמת טענה. אלא הכא הכי קאמר, עד תלתין יומין הוי חזקה. ואי סוכה דמצוה, אם מניחה שם שבעה בתר תלתין ולא מיחה לא הוי בכלל חזקה, דכל כי האי גונא מחיל איניש, ולהכי לא מיחה. אבל מתלתין יומין ואילך מתחלי יומי חזקה. ולעולם חזקתן שלש שנים. ופירש זה נמי בדרך אחרת, דא[מתני' קאי] דאמרינן אם סמך לו כותל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. ואמרינן נמי דבי קורי לא הוי חזקה אבל אי קבע כשורא דמטללתא בשלשים יום הוי חזקה. דכיון דמדינא מצי למיכף ליה למיתן ליה הכל, כיון שסמך ושתק שהניחו להשתמש בכותלו ל' יום נראה לעין כי פרעו מן הכל. דהא טעמא דמילתא דאמרינן דהוי בחזקת שלא נתן, משום דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן. והכא כיון ד[נתן] בה כשורא ודאי ידע דמחייבי ליה רבנן, ובחזקת שנתן הוא אם הניחו שלשים יום. שני בתים בשני צדי רשות הרבים זה עושה מעקה [לחצי גגו] וזה לחצי גגו. לא מצי למימר הא בעי לאיצטנועי מבני רשות הרבים. ולא דמי לפתח כנגד פתח ברשות הרבים דהתם אפילו כי לא קי[ימי] וכי לא מעייני חזו ליה. ודוקא בגגין הראויין להשתמש בהן, אבל בגגין שאין ראויין להשתמש בהן אמרינן דאין זקוק לו לארבע אמות, אבל זקוק לו לעשרה [כדי] שיהא נתפש עליו כגנב. שתי חצירות זו למעלה מזו. איפסיקא הילכתא כרב חסדא [דאמר] עליון מסייע מלמטה ובונה, ארבע אמות תחתונות עושים בין שניהם שתי אמות עליונות לעליון.
<h2>דף עו.</h2>
תניא ספינה נקנית במסירה דברי ר' וחכמים אומרים וכו'. ואיפסיקא הילכתא דהיכא דאמר ליה לך חזק וקני דכולי עלמא לא פליגי דקני, כי פליגי דאמר ליה לך משוך וקני, ופליגי במראה מקום הוא לו וקפידא. והלכה כחכמים דאמרי קפידא ולא קני אלא במשיכה. ובמשיכה פליגי רב ושמואל, והלכה כשמואל בדיני דבעינן שימשוך את כולה. ובמסירה הלכה כאביי ורבא, ובהא ליכא מאן דפליג. כי איבעיא לן מסירה אי קונה בסימטא או ברשות הרבים דוקא, ולא בסימטא ובחצר של שניהם. כדאמרינן במשיכה דוקא בסימטא ולא ברשות הרבים. וראיתי להרב רבינו שמואל שכתב בפירושו, דמסירה דקונה ברשות הרבים ומשיכה בסימטא דוקא קאמר דמסירה קונה ברשות הרבים ולא בסימטא. דכיון דבסימטא מצי למיעבד הקנאה מעליא דהיינו משיכה לא קני כי אם במשיכה. והרב רבינו אברהם אב ב"ד הודה לדבריו ובעל התוספות גם כן. ויש ראייה לדבריהם מדאמרינן לקמן [פ"ו ע"א] בדברים שדרכן להגביה לא קנו אלא בהגבהה, ש"מ דכל דבר דמצי למיעבד הקנאה מעליתא לא מיקני בהקנאה מועטת. והיינו טעמא בבהמה גסה דאינה נקנית כי אם במשיכה, כיון דאפשר במשיכה. וכן דקה אורחה במשיכה, ולא בהגבהה דמסרכה. ואע"פ שהרב רבינו חננאל פסק בחילוף הדברים, אנחנו סמכנו על דברי גאון. ועוד ראייה לדבריהם מדאמרינן במאי אוקימ' [כרבי] ספינה נמי תקני במסירה ואמאי קאמר במשיכה ולא במסירה. ומשני הא דקאמר ספינה במשיכה ולא במסירה בסימטא. ש"מ דבסימטא לא מהני כלל מסירה. וטעמא דמילתא, כיון דמצי למיעבד הקנאה מעלייתא עבדי. אי נמי דענין משיכה הוא שימשכנה ברשות הלוקח, ולהכי מקניא בסימטא ולא ברשות הרבים. וענין מסירה נמי שיוציאנה המוכר מרשותו, ולהכי קונה ברשות הרבים ולא בסימטא. וראיתי להרב ר' זרחיה ז"ל שכתב בחילוף, ולא ירדנו לסוף דעתו. וגם הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל לא הודה לו בזה, והכריע לדברי הרב ר' אברהם אב"ד, ונראין דבריו. אך חלקו עליו שניהם בבהמה גסה. ואמר הרב ר' זרחיה דבהמה גסה נקנית במסירה היכא דא"ל לך חזק וקני כמו שנקנית ספינה. ולדעתיה כי אמרינן הלכה כחכמים דאמרי זה וזה במשיכה, איירי בפניו, דלא צריך למימר ליה לך חזק וקני. ובסתמא לא קני אלא במשיכה שהיא מעולה שבהקנאות. אבל היכא דאמר ליה לך חזק וקני קני במסירה. והרב ר' אברהם ב"ר דוד הודה לדבריו דבהמה גסה נקנית במסירה, והלך לדעת אחרת, ואמר דפלוגתייהו התם בסימטא משום דמצי למיעבד משיכה דהוי הקנאה מעליא, אבל ברשות הרבים קני במסירה לדברי הכל, ואפילו בפניו דלא אמר ולא מידי. והביא ראיה לדבריו, משום דדברי אביי ורבא סתמא הם, [ומשמע דמהני ב]כל דבר מסירה בין בספינה בין בבהמה גסה. כל זה כתב הרב אברהם ב"ר דוד. ועם כל זה לא ירדנו לסוף דעתם. כי דברי אביי ורבא הם להם לנכח. דמדמקשינן לימא אביי ורבא דאמרי כר', דלרבנן דאמרי דספינה לא מקניא כי אם במשיכה קשה ל[אביי ורבא] אמאי קאמרי דמסירה קונה ברשות הרבים. [ומאי לא] משני דאביי ורבא לא מיירו אלא בבהמה גסה, ולא קשיא מידי מרבנן. אלא ש"מ דלא משכח מידי דליקני במסירה אליבא דהילכתא אלא בספינה אליבא דרבי. ולהכי לא שני ליה דבספינה מיירו ובדאמר ליה לך חזק וקני, דלכולי עלמא קני במסירה. ועוד כתב הרב ר' אשר בן אדוני זקיני ר' משולם ז"ל במסכת קידושין, דבהמה גסה לא מיקניא כלל אלא [במשיכה ולא] במסירה בשום ענין. והביא ראייה לדבריו מדאמרינן וחכמים אומרים זה וזה במשיכה. ובהמה גסה דומיא דבהמה דקה, מה בהמה דקה כלל כלל לא אף בהמה גסה כלל לא, והא (ד)קתני להו בלשון חכמים תרוייהו כחדא, והלכה כחכמים. ויפה כיון. והרב ר' אברהם אב"ד כתב על זה נשענתי על שלשה עמודי עולם, הרב ר' חננאל והגאון ר' יצחק והרב ר' שמואל ז"ל.
<h2>דף עז.</h2>
הלכתא אין אותיות נקנות במסירה, עד דעביד כתיבה ומסירה. ואע"פ שמצאנו לפי' רבינו שמואל ז"ל שפסק אותיות נקנות במסירה משום סוגיא דהלכה דגט פשוט, דאמרינן התם [קע"ג ע"א] דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה, שאין לנו לדחות גירסת הספרים ופסק הלכה בהדיא הכא דאין אותיות נקנות במסירה. וכן פסק הגאון. וכתב הגאון נמי, דאע"ג דלא מיקנו במסירה, אגב קרקע מיקניין. הגהה, ומיהו [היינו] היכא דאמר ליה קני לך הוא וכל שיעבודא דאית ביה. אבל אי לא אמר ליה אמרינן דלצור [על פי צלוחיתו] מקני ליה ולאו כלום הוא ע"כ. דהא מטבע לא מקני בחליפין ומקני אגב קרקע, כדאמרינן בשטר מכר. וצ"ע דהא לא דמי כלל, דכי אמרינן דאגב ארעא מקני הני מילי בשטר מכר דמסירתו זוהי קנייתו, ואגב ארעא מקניא דמסירה מעליא היא. אבל היאך אמרינן דליקני אגב ארעא ככתיבה ומסירה, הא לא עדיף שום הקנאה ממסירה ומשיכה והגבהה, (כל) [וכל] הני לא מהנו בשטר חוב עד דעביד כתיבה, והיאך [נקנה] אגב ארעא. והאי דקמותיב מינה לאו משום דדמי שטר מכר לשטר חוב, אלא [משום] דאסיק אדעתיה דבמילי בעלמא מיקני ליה שטרא בלא כתיבה ובלא מסירה. וכיון דשטר מכר נקנה בדיבורא בעלמא בחזקת הקרקע, דין הוא דליקני שטר חוב נמי (במכירה מעליא) [בדיבורא בעלמא]. ומשני ליה דאגב ארעא מיקנו ולא בדיבורא. וצ"ע.
<h2>דף עז:</h2>
והלכתא כרבנן דאמרי אין הדמים ראייה. ודוקא כי אמרינן אין הדמים ראייה הני מילי להוציא ממון מיד חבירו, כגון הכא דאין הדמים ראייה דליהוי הבקר מכור, דאוקים ממונא בחזקת מריה. ועוד דרובא קרו לצמד צמד ולבקר בקר. וכיון דאיכא רובא וחזקה כנגד הדמים אין הדמים ראייה להוציא מחזקת ממון ולבטולי רובא. אבל במקום דאיכא חזקת ממון גבי ראיית דמים, כגון ולחזי אי דמי נכסתא לנכסתא [לקמן צ"ב ע"א], אע"ג דאיכא רובא דזבני לרדיא כנגדו, הדמים הוי ראייה. אע"ג דחזקה דממון כנגדו הדמים ראייה, והמקח טעות ויחזיר לו מעותיו, כך כתב בעל התוספות. ויפה פירש. אע"פ שלרבינו שמואל טעם אחר בהמוכר את הפירות [שם] זה נראה וטוב לסמוך עליו.
<h2>דף פג:</h2>
אמר רב חסדא מכר שוה חמש בשש וכו'. כבר איפסיקא הילכתא דשתות מעות נמי שנינו, ובין שוה חמש בשש ובין שוה שש בחמש שתות הוי. ומאי דקאמר רב חסדא לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, משמע דסגי כסתמא דמתניתין דבפרק הזהב [ב"מ מ"ט ע"ב] דמי שהוטל עליו האונאה ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מקחי או תן מה שאונתני. והאי דאצטריך ליה לרב חסדא לאשמועינן משום דהוקרו תוך זמן דבכדי שיראה שעדיין לא נתקיים המקח, דסד"א דאמר ליה מוכר ללוקח כיון דעדיין לא נתקיים המקח גבך ואתה יכול לחזור בך, וקודם שתתקיים המקח הוקרו ונעשה ביטול מקח, גבי דידי [נמי] יכול אני לחזור בי, שהרי לא נתקיים המקח עד שנתבטל גבי דידי וידי על העליונה, קמ"ל דמצי לוקח למימר כבר נתקיים המקח, אע"פ שאונתני אין בכך כלום כי לדידי שוה הכל ואין אני נתאונה כלל. דהשתא אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא מצי הדרת בך. וכן אידך. וכן פירש הרב ר' שמואל אע"פ שלא פירש יפה "ומתניתין היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה". בעל התוספות פירשו יפה לפי פירושו, וגריס הכי כמו שכתוב בתוספות ממאי דילמא בדרב חסדא תרוייהו מצו הדרי בהו כיון שנתאונה נמי המוכר קודם שנתקיים המקח ומתניתין היינו טעמא דמי שנתאונה חוזר בו ולא האחר משום דרע רע יאמר הקונה וכו'. דמכר לו חטים יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר משום דלוקח נתאונה, שהמוכר א"ל מן החטים יפות אתן לך כך וכך והרי נמצאו רעות. (אם) לוקח יכול לקבל האונאה מפני שהוקרו, ולא יכול המוכר לומר הרי יש בו שינוי המין וכסבור אני שהן היפות והן רעות שהם מין אחר וגם הרי הן הוקרו תוך זמן שיתקיים המקח, דאמר ליה הלוקח כבר נתקיים המקח לגבי דידי ויודע אני שהן רעות. אע"פ שהייתי קורא אותן יפות, כן דרכך כל זמן שאתה מוכר להלל המקח, ואני לא ראיתי החטים ונשענתי עליך באומרך מן היפות אתן לך, ויודע הייתי בדעתי שרעות הן, ואין כאן שינוי המין כלל גבי דידך, וכבר נתקיים המקח גבאי. וכן רעות ונמצאו יפות, בעל הבית עשיר שיש לו בביתו מיני חטין הרבה והוא יושב על שולחנו ובא לו הלוקח בכמה תתן מן חטים הרעות ואמר לו בכך וכך, יכול לומר לו המוכר לא נתכונתי כי אם מן הרעות ואלו יפות הן לכל אדם. אבל אם המוכר רוצה לקיים המקח מפני שהוזלו אין הלוקח יכול לומר אחזור בי שהרי יש בו שינוי המין וגם הוזלו יותר משתות קודם שנתקיים המקח, דאמר ליה אעפ"כ נתקיים המקח גבאי, ואין בו שינוי המין כלל, ויודע הייתי שאתה אומר לי שתתן לי מן החטים הרעות שהן יפות, ואע"פ שאתה קורא אותן רעות, כי כן דרכך כל זמן שאתה לוקח להיות מבזה המקח, כדכתיב [משלי כ'] רע רע יאמר הקונה ואין כאן שינוי המין כלל, וכבר נתקיים המקח גבאי. יפות ונמצאו יפות. פירש רבינו האיי ונמצאו יפות שביפות. ורעות ונמצאו רעות, רעות שברעות. ויפה פירש. ואע"ג דדחינן ליה הא דרב חסדא לא מידחיא בדילמא. וטעמיה דרב חסדא טעמא דמסתבר הוא. ומיהו לית הילכתא כוותיה בשתות, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא בפרק הזהב [ב"מ נ' ע"ב] דשתות קנה ומחזיר אונאה ואינו יכול לחזור מן המקח כלל אלא לבקש אונאתו. מיהו יותר משתות לדידן כשתות לרב חסדא דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. ואע"ג דאמרינן דיותר משתות שניהם חוזרין, אפילו למסקנא דמסקינן דשתות קנה ומחזיר האונאה ויותר משתות יכול לחזור בו מן המקח לגמרי, אפילו הכי אסקינן להתם דשניהם חוזרין. הני מילי דשניהם חוזרין היכא שמי שנתאונה תובע אונאתו יכול המאנה לומר החזר לי מקחי, כי לא אחזיר לך אונאתך כלל, מה שאין כן באונאת [שתות] דיקח המקח ויתבע אותו בעל כרחו. אבל היכא שהנתאנה רוצה לקבל מקחו ואינו מתרעם על האונאה אין יכול המוכר לחזור בו אפילו ביותר משתות, דאמר ליה אי לאו דאוניתן וכו'. וכן עיקר.
פסק הגאון כדברי רב חסדא ביותר משתות. וגם הרב ר' זרחיה ז"ל פירשו באותו הדרך, אלא שחידש בדברי רב חסדא ואמר דאשמעינן רב חסדא אע"ג דנתאונה לוקח ונתרעם על המוכר וחזר בו הלוקח ממקחו בדיבורו ואמר למוכר שיחזיר לו מעותיו, אבל לא החזיר לו עדיין מקחו, והוקרו אחר כן ורוצה המוכר לומר כיון שחזרת בך גם אני חזרתי בי שאיני רוצה שתתאונה על ידי, וכבר המקח בטל מאותה שעה וברשותי איתה, קמ"ל דאינו יוכל לחזור בו. ויפה פירש, אלא שדחק במתני' טעמא משום דרע רע יאמר הקונה וכו', וטוב הוא לדחוק מעט בפירוש הדבר ממה שנאמר דשוה חמש בשש, שוה ארבע בחמש קאמר, כדי שיהיו דברי רב חסדא אליבא דהלכתא, כדברי הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל. ועוד דצריך הוא לדחוק בפירוש השמועה בב' וג' מקומות. והרב הגאון והר"ר שמואל והרב ר' זרחיה הם לדרך אחת טובה וישרה.
<h2>דף פד.</h2>
ש"מ האי שמשא סומק הוו. ואם תאמר למאי הילכתא .0..... ודיני מסירה ומשיכה ומקום קנייתן כבר כתבתי בריש פירקין [ע"ו ע"א].
<h2>דף פה.</h2>
כליו של אדם קונה בכל מקום חוץ מרשות הרבים ורשות מוכר. ורשות של שניהם אינה קונה משום חצר כלל כי אם משום כלי לוקח במודד לתוך קופתו או משך.
<h2>דף פה:</h2>
וכליו של לוקח ברשות מוכר איבעיא לן, ואסיקנא דהיכא דאמר ליה לך (חזק) וקני ודאי קני אליבא דדברי הכל ובסתמא לא קני. וכליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קני, דכיון דאוקמה מר בר רב אשי במסכלי דתומי משמע דבכליו של מוכר ברשות לוקח לא קני. דלאו הא בהא תליא דאע"ג דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה, לאו משום דבתר רשות אזלינן, אלא דכלי לחודיה לא קני בלא רשות, והוא הדין לרשות לחודיה דלא קני בלא כלי. דנהי דאמרינן מדכליו של מוכר ברשות לוקח קנה כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה, דכיון דכלי בטל לגמרי גבי רשות ולא מעכב רשות מלקנות, כל שכן כלי דאין לו כח דליקני בלא רשות. [וכן] מדכליו של לוקח ברשות מוכר קנה דרשות בטל לגמרי גבי הכלי ואינו מעכב הכלי מלקנות, כל שכן דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה ואין לו כח לרשות לקנות בכליו של מוכר. אבל מדכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה כליו של מוכר ברשות לוקח קנה לא אמרינן, דתרוייהו בעינן ואין לו כח לכל אחד ואחד לקנות בלי חברו. וכן כתב הרב ר' אברהם אב"ד. והרב ר' זרחיה כתב, דמספקא ליה לגאון אי בתר כלי אזלינן או בתר רשות אזלינן, ולהכי אייתי תרוייהו שינויי, הא דתרץ רב אשי בדאמר ליה זיל קני. והא מר בר רב אשי דתרץ במסכלי דתומי. דאי הוו תרי זביני חד כליו של לוקח ברשות מוכר וחד כליו של מוכר ברשות לוקח, מספיקא חד קני וידו של לוקח על התחתונה וקונה הפחות שבהן. וגירסת הספרים הביאו לרב בדרך הזה, דקאמרינן בשינויא דרב אשי דילמא התם דאמר ליה זיל קני, ש"מ מיהו דספוקי מספקא ליה. ולכך הביא הגאון שינויא דרב אשי דמשני במסכלי דתומי. וטוב הוא הענין לפי גירסת הספרים אע"פ שאין אנו צריכים לדחוק בכך כמו שפירשתי. והרב ר' אברהם ב"ר דוד השיג עליו, וכתב דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה, דבתר רשות אזלינן. ולא ירדנו לסוף דעתו, כי הוא מוציא מיד המוכר בלא ראייה, וחולק על הרב אברהם אב"ד ועל הגאון שהביא שינויא דמר בר רב אשי במסכלי דתומי בלי ראייה וקושיא.
<h2>דף פו.</h2>
בדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. וכן פסק הגאון. אבל הרב ר' חננאל כתב, דכיון דכל המשניות דהגונב כיס וברייתא דארבע מדות ומתניתין דהמוכר פשתן כולהו מיירי לכאורה אפילו בדברים שדרכן להגביה, ש"מ דאפילו בדברים שדרכן להגביה קני במשיכה. ושינויי דחיקי אינון כולהו דקא משנו במיתנא ולצדדין קתני. אבל אנחנו סומכין על דברי הגאון בכל מקום, אם לא נמצא ראייה כנגדו.
<h2>דף פו:</h2>
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. לרב לטעמיה דתפוש לשון אחרון, ולשמואל לטעמיה משום דתפיס. והלכה כשמואל דספוקי מספקא ליה, ובקרקע הלכתא כרב נחמן [ב"מ ק"ב ע"ב] דקרקע בחזקת בעליה עומדת, ובמטלטלין אמרינן אוקים ממונא בחזקת מריה. ונראה לשמואל דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. ולרב אין אחד יכול לחזור בו. וכל חד וחד כטעמיה (תוס') בפרק בית כור [ק"ה ע"ב]. וכבר בררינן דהלכה כשמואל. וכתב הגאון דהא מילתא קאי בסימטא ואיתנהו בכליו של לוקח, אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו כל הפירות בכליו דמוכר וראשון ראשון שימדוד ויניח ברשותו או ימדוד במדה דלוקח ובמדה דסרסור קנה. דאי ברשות הרבים, הא קיימא לן כליו של אדם קונה בכל מקום שיש לו רשות להניחה. ואי ברשות מוכר, הא קיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח. ואי ברשות לוקח וליתנהו בכלי של מוכר, הא אמרינן כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח אע"פ שלא מדד. הילכך לא משכחת אלא כדאמרינן. וכתב הרב ר' זרחיה ז"ל דעד כאן לא קאמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח אלא כשמכר לו כל הפירות כולן אע"פ שהזכיר לו סכום מקח, כגון שאמר לו כל הפירות הללו אני מוכר לך משער כך וכך למדה קנה הכל, כיון שהן ברשות לוקח מאחר שפסק ואע"פ שלא מדד, וכדקתני בברייתא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין אחד מהן יכול לחזור בו. אבל היכא שתלה עיקר מכירתו בסכום המדה, כגון שאמר לו כור בשלשים אני מוכר לך כיון שנתן מתחלה קצבה למכירתו במדה שהזכיר לו, לא קנה עד שימדוד את כל הכור. ואם אמר לו כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון שנתמלאה סאתו קנה כרב ושמואל. וכן אמר לו סאה בששה דינרין בקב בדינר אני מוכר לך והיו בהן שנתות, קנה כל קב וקב שהגיע לשנתו, מאחר והוא ברשות לוקח ואפילו במדה דסרסור, אי נמי במדה דלוקח בסימטא ובחצר שהיא של שניהם. ואם היתה המדה של סרסור בסימטא ובחצר של שניהם לא קנה עד שנתו אלא עד שנתמלאה עד פיה.
מצאנו בפירוש רבינו שמואל כל ענין זה [כתב] הקב בשני מקומות וכיון שכן נמצאו דברי רב ושמואל בין יהיו הפירות ברשות לוקח בין בסימטא בין ברשות של שניהם, ואפילו במדה דלוקח או מדת סרסור (וראשון) קנה כשנתמלא. ואם אמר לו סאה בסלע קב בלוג אני מוכר לך ראשון קנה כיון שהגיע לשנתו אם היא מדת לוקח, בכל מקום חוץ מרשות הרבים, ואם הוא מדת סרסור צריך שתתמלא המדה ואם נתמלא קנה בכל מקום חוץ מרשות הרבים. ואפילו יש בה שנתות לא קנה עד שנתמלא, דמדסיפא בשיש בה שנתות רישא נמי [בש]יש בה שנתות, ואפילו הכי לא קנה עד שתתמלא. לפי שמדת הסרסור נשאלת למוכר וללוקח, למוכר למלאותה, ללוקח לקבל. ועד שהיא מליאה הרי היא ככליו של מוכר ולא קני אפילו ברשות לוקח, וכשהיא מליאה [הרי היא] של לוקח. כך כתב הרב ר' שמואל. אלא שהרב ר' זרחיה כתב דמדת סרסור ברשות לוקח קנה ראשון ראשון אם יש בה שנתות כיון שהגיע לשנתו, ואם לא הזכיר לו נמי סכום מדה אמרינן דראשון [ראשון] קנה, כיון שהיא ברשות לוקח. וכל [זה] צריך עיון, כי הרב ר' שמואל כתב בהפך ונתן טעם טוב לדבריו. וכיון שכן נמצאו דברי רב ושמואל בכל מקום חוץ מרשות הרבים ובכל מדה חוץ ממדה דמוכר. וברשות הרבים ובמדה דמוכר נמי איכא לאוקומה, דכי קאמר דראשון ראשון קנה בשהגביה, וברישא דהזכיר כור בשלשים לא קני אפילו בהגביה עד שיקח הכל דבמכירת כור תלה דעתו. ונמצאו ארבע מדות במוכרין מפורשין בדרך זה לפי פסק ההלכה, במדת סרסור ובסימטא אזלינן במלוי המדה דלעולם עד שלא נתמלאת המדה היא ברשות מוכר, ואפילו אמר סאה בסלע קב בדינר לא קנה עד שתתמלא, וכיון שנתמלאת הרי היא של לוקח. ובשלא הזכיר לו כור אלא המדה שמוכר לו הזכיר לו ..... במדה של אחד מהן, ראשון [ראשון] קנה, ואוקימנא לה בדאיכא שנתות, דכליו של לוקח קונה בכל מקום חוץ מרשות מוכר ורשות הרבים, וראשון כיון שהגיע לשנתות קנה. ובשהזכיר לו סאה בסלע קב בדינר, דאפילו הזכיר לו קב בדינר לא קנה עד שתתמלא המדה שמכר לו. ברשות מוכר לא קנה אפילו בכלי של לוקח עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו, והוא הדין עד שיקבל עליו או עד שישכיר מקומו כדקתני ברשות המופקדין אצלו. וכל חד וחד כאורחיה קתני. ברשות לוקח, כיון שקיבל עליו המוכר קנה לוקח. והוא שלא הזכיר לו סכום מדה, אלא שאמר לו כל הפירות הללו אני מוכר לך, שזכרון סאה בסלע דמדידה אינה כי אם גילויי מילתא בעלמא. כך נראה הצעה של ההלכה.
והרב ר' אברהם ב"ר דוד השיג על הרב ר' זרחיה ז"ל ודחה דבריו בשני טעמים. חדא דאי טעמייהו דרב ושמואל משום תפוש לשון אחרון הוא, נמצא דיבורא דכור בשלשים כי הוי, כמאן דליתיה דמי, והכי היא כמי שאמר לו כל הפירות הללו אני מוכר לך לחשבון סאה בסלע, ואפילו הכי קאמר דראשון ראשון קנה כשמדד אחד אחד, ועד שימדוד אותו מיהא לא קנה. ועוד מנא ליה להאי מותיב תיובתא מהאי ברייתא דבשהזכיר לו סכום מדה מיירי, דילמא בדאמר ליה חטים שיש לך ברשותך וכו'. וכמדומה שלא ראה דברי הרב ולא נתיישב עליהם, שהרי כתב הרב דלא אמרינן כיון שקיבל עליו מוכר קנה אלא כשאמר לו כל הפירות הללו אני מוכר לך לחשבון סאה בסלע, והכא אע"ג דאמרינן תפוש לשון אחרון וכור בשלשים הוא כמאן דליתיה, אפילו הכי נראה דלא קני כי אם סאה ולא פחות. דאם אמר לו סאה בסלע אני מוכר לך מן הפירות הללו לא קני פחות מסאה, שהרי תלה דעתו במדידת סאה, [ואע"פ שאמר] כל הפירות אני מוכר לך כמו שכתב הרב. ועוד, דכי אמרינן תפוש לשון אחרון [לא במה ש]אינו סותר הלשון האחרון את הראשון, כי אם במה שסותרין זה את זה. והכא נמי סותרין זה את זה הן, דמעיקרא תלה דעתו במדידת כור ועתה תלה דעתו במדידת סאה. אבל בהא שני הלשונות שוין דבשניהם ניכר דעתו שאינו רוצה למכור פחות מסאה ותולה מכירתו במכירת סאה, ועד שימדוד אחד מהם לא גמר דעתו להקנות. ומאי דאקשי ליה נמי מברייתא מנא ליה להאי דאותיב מברייתא דבהא מיירי. הרי כתב בהדיא דלכך אותיב מהאי ברייתא ולא אותיב מהתם דקתני משך ולא מדד קנה (ומכר) כדקתני פסק עד שלא מדד, משום דבמתניתין לא פירש כי אם דין משיכה שהוא קונה ולא פירש כלל דין מדידה. וכן אברייתא דפסק עד שלא מדד. אבל הברייתא דארבע מדות לא הזכיר כלל דיני משיכה כי אם דיני מדידה, משמע דאף במוכר במודד שתלה עיקר מכירתו במדידה מיירי ואפילו הכי קאמר ראשון ראשון קנה. ומה שמקשה לו על הגירסא שלו דגריס הרב רבנו שמואל ברשות לוקח וכו', תימה גדול אשר לא נשמע כמוהו איך תלה התנא את הקנייה בקבלת המוכר, שהרי עדיין צריך למלוי השנת, ומאי "כיון" דקתני. לא קשיא (ליה) מידי, שהרי תלאה בדעתו, דבמוכר תלה עיקר מכירתו במדידה. אלא אף במוכר שתלה במדידה קאמר דבתרוייהו קנה. ומשני ליה דבכי האי גונא לא קנה אלא בשנתות. ולעולם מצי למתני כיון שקבל עליו קנה בשלא הזכיר לו סכום מדה ואם הזכיר לו שנתות, דכיון שקיבל עליו קנה אפילו במדה דסרסור ראשון [ראשון קנה]. וצריך עיון כי לא כל זה דחקו הגירסא. ואין צריך לכל הדוחק הזה. והגירסא האחרת טובה [יותר] לפי פירושם.
<h2>דף פז.</h2>
דא"ל לך ויפה לי קרקע וקני כל מה שעליה. ואשמועינן [דאע"ג] דלא קנה הקרקע לגמרי כי אם לקנות פשתן אגב קרקע הוי קנייתו קנייה. ואשמועינן נמי דבחזקה קלה יכול לקנות. כך [כתב] הרב ר' שמואל. והרב ר' האיי [בספר מקח וממכר שער י"ג] כתב דבתלישה קני כל הפשתן שבשדה. וזו אחת מן הקניות שבדיני הקנאה. וצריך עיון דלמה צריך למימר לך וייפה, לימא לך ותלוש. אלא ש"מ דמשום חזקה קאמר דקני הקרקע, שאותו ייפוי הוא חזקה בקרקע, וקני הפשתן אגב הקרקע אע"ג דכתלוש דמי לשאר מטלטלין. ואית דמפרשי, דמשום שכירות קאמר, דבשכירות שהוא מיפה את הקרקע שוכר לו את השדה לקנות מה שעליו ולאו משום חזקה. וכן כתב הרב ר' אברהם אב ב"ד זצ"ל.
<h2>דף צב.</h2>
המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. והלכה כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב דאוקים ממונא בחזקת מריה עדיף. ותנן נמי מתניתין כותיה [צ"ג ע"א] דאפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותו אע"ג דאיכא רובא דזבני לזריעה, ש"מ דאין הולכין בממון אחר הרוב. והרב ר' שמואל מוקים לה לדשמואל אפילו אליבא דסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין הכא מודה דיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך. מיהו לדידיה משמע דהלכה כסומכוס. ואנן פסקינן כרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראייה, ואין אנו צריכין לדחוק כלל. ואוקימנא פלוגתייהו בגברא דזבין להכי ולהכי ואייקר בישרא וקם בדמי רידיא. אבל אי לאו הכי אמרינן הדמים ראייה, כיון דאיכא רובא כדמי רדיא ואיכא חזקת ממון כדמי נכסתא. וכבר פירשתיה בפרקין דלעיל [ע"ז ע"ב].
<h2>דף צג:</h2>
וזרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן לדברי [הכל]. ודוקא דלא צמחו מחמת עצמן ולא מחמת ברד ושום לקות. ודוקא [דמי זרע] הוא דמשלם ולא דמי הוצאה. ומתניתין לאו מחלוקת רבן [שמעון בן] גמליאל וחכמים דליפלגי, דא"כ הלכתא [כר"ש בן] גמליאל במשנתינו. אלא כולה רבן [שמעון בן] גמליאל. רובע טינופת לסאה. וכתב הגאון, הני מילי היכא דליכא מנהגא אבל היכא דאיכא מנהגא הכל כמנהג המדינה. ואם בא לנפות מנפה את כולה אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא. ולא איפסיקא כחד מינייהו. והיכא דאיכא עדים דלא עריב דליכא למקנסיה, מספיקא לא מפקינן ממונא.
<h2>דף צה:</h2>
מרתף של יין מקבל עליו עשר קיססאות למאה. ואוקימנא מתניתין דאמר ליה למקפה וקאמר זה של יין, ולהכי מקבל. אבל אי [לא] אמר ליה למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. אי אמר ליה המרתף זה של יין, ולא אמר ליה למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. ואי [אמר ליה] למקפה מקבל עליו עשר קיססאות. מרתף זה, ולא אמר ליה למקפה ולא של יין, אפילו כולו חומץ. ומרתף של יין סתם ולא אמר ליה למקפה (ולא של יין, של יין אפילו כולו חומץ) פלוגתא דרב אחא ורבינא, והלכה כדברי המיקל גבי נתבע ומקבל. ומתניתין לא מפקינן מפשוטה, ומיירי למסקנא דלא קאמר זה ולא קאמר למקפה. או דקאמר זה וקאמר למקפה. ומרתף זה ואמר ליה למקפה, איבעיא לן, ואשכחן להרב רבינו שמואל דקאמר, דהרי הוא כמרתף [זה] של יין [וא"ל למקפה, דנותן לו יין שכולו יפה] ומקבל עליו עשר קיססאות, דכיון דקאמר ליה למקפה הרי הוא כמי שאמר לו מרתף של יין ולמקפה, דודאי לא זבין איניש מרתף חומץ למקפה. אלא ודאי יין קאמר, ומשום דקאמר זה מקבל עליו עשר קיססאות. והמוכר חבית של יין נותן לו יין שכולו יפה, בין אמר ליה למקפה בין לא אמר ליה למקפה. ובדלא אמר ליה זה של יין, והוא דקאמר ליה למקפה.
<h2>דף צו.</h2>
יין הנמכר בחנות דטעמיה חמרא וריחיה חלא מברכין עליו בורא פרי הגפן, דפלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי היא והלכה כר' יוחנן. ועוד דרומאי נמי מתנו בר' יהושע בן לוי דכי ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא. ואחרונים ודאי חומץ, משום דאשתכח חלא ספתקא. וכן פסק הרב ר' שמואל זצ"ל. והגאון לא הזכיר כלום. ובשמרי יין היכא דרמא תלתא ואתא ארבעה חמרא מעליא הוא. וברמא תלתא ואתא תלתא לאו כלום הוא. וברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא פליגי. ואין הלכה כאחרים, דלאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא הוא. וקידוש נמי מקדשינן בחמרא דריחיה חלא וטעמיה חמרא, דהשתא לגבי תרומה קאמר ר' יוחנן דהוי תרומה, אפילו אליבא דר' דאמר חומץ ויין שני מינין הן, כל שכן דלגבי קידוש חמרא הוא, וכן הלכתא.
המוכר חבית יין לחבירו והחמיץ רב אמר וכו'. והרב ר' יצחק טרח להעמיד מילתיה דשמואל בטעמא דר' יוסי בר' חנינא [צ"ח ע"א], כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהילכתא. ואוקמה להא דשמואל בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה, וטעמיה משום דלא איבעי ליה לשהויי, דאי אמר ליה למקפה אמר ליה הא חמרך הא קנקנך כדר' יוסי בר' חנינא. או בקנקנים דלוקח, ואפילו אמר ליה למקפה. וכתב ר' זרחיה ז"ל, קשיא לן האי פסקא, דאי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה וטעמא משום דלא איבעי ליה לשהויי, אמאי תלי טעמא בחמרא אכתפא דגברא שוור, הא הוה ליה למימר (קנקנך גרמו) משום דלא איבעי ליה לשהויי. ואי בקנקנים דלוקח, נמי הוה ליה למימר קנקנך גרמו. עד כאן. ועוד דאי בקנקנים דמוכר היכי מצי למימר לא איבעי לך לשהויי תוך שלשה, הא ודאי מילתא דלא אפשר הוא דנימא תוך שלשה לא איבעי לך לשהויי. אלא ודאי [שתי] שמועות הללו רחוקות זו מזו ולא נגען חדא לחברתה כלל ודכו"ע לית להו דרב חייא בר' יוסף דאמר חמרא מזליה דמריה גרים, דלדידיה אפילו תוך שלשה ואפילו בקנקנים דמוכר שלא זזו ממקומן אינו חייב באחריותן. הילכך ליתא לדרבי חייא בר' יוסף, וקמא לה הילכתא כר' יוסי בר' חנינא. ובתוך שלשה אי איתיה בקנקנים דמוכר שלא זזו ממקומן לכולי עלמא בין לרב בין לשמואל בין לר' יוסי בר' חנינא בין חמרא בין שיכרא חייב באחריותו, ואע"ג דלא אמר ליה למקפה. דבתוך [שלשה] ליכא למימר לא איבעי ליה לשהויי, שאין זו שהייה, מאחר שהיא בתוך שלשה וליכא למימר נמי חמרא אכתפא דגברא שוור, שהרי לא טילטלו ממקום למקום שיוכל לומר שעל כתפות הכתפים נעקר היין, ולא בעירוי הקנקנים דלוקח, שהרי לא עירה כלל בקנקנים דלוקח, כמימרא דר' יוסי בר' חנינא. ודר' יוסי בר' חנינא טעמא לחוד ורב ושמואל טעמא לחוד, דרב ושמואל מיירו בטילטול החבית על ידי הכתף ובלא עירוי ובתוך שלשה. דלאחר שלשה דברי הכל אינו חייב באחריותו, דאמר ליה לא איבעי לך לשהויי כיון (דאמר) [דלא אמר] ליה למקפה. עד כאן. ודר' יוסי בר' חנינא בעירוי הקנקנים [בלא טלטול]. ואיתא לדרב בשיכרא ואיתיה דשמואל בחמרא ועל ידי טילטול. ואיתא דר' יוסי בר' חנינא בעירוי בקנקנים דלוקח. והכי קאמר לא שנו אלא בקנקנים דלוקח ואפילו תוך שלשה, לא שנא בדחמרא ולא שנא בדשיכרא, שאע"פ שהטילטול אינו מזיק לשיכרא העירוי מזיק לו. וכן הכתוב מעיד עליו [ירמיה מ"ח] לא הורק מכלי אל כלי וגו'. אבל בקנקנים דמוכר שלא עירה ושלא טילטל, מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך אפי' לאחר שלשה, כיון דאמר ליה למקפה דלא מצי למימר ליה לא איבעי לך לשהויי, דאי לא אמר ליה למקפה אפילו בקנקנים דמוכר ואפילו לא עירה ולא טילטל אינו חייב באחריותו, דאמר ליה לא איבעי לך לשהויי. וכתב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל, באמת ובברור הסכים להלכה. וכן כתבתי אני ודיקדקתי יותר ממנו. דההיא שמעתתא דרבא בחנואה דזבין חבית ותקף אפלגא דינא הוא דליקביל עילויה, ואע"ג דטילטל. וההיא דזבין חמרא אדעתיה דממטי ליה לפרוותא דבל שפט, דאמרינן אפילו חלא נמי מקבל כר' יוסי בר' חנינא, והא התם כמה נידנוד וכמה טילטולים איתעבידו ביה. וכל זה מתוקן אצלי. עד כאן. ולדידן לא קשיא מידי, דההוא דחנואה לא מצי למימר ליה את גרמת לי דמטית לה אכתפא דגברא, דשליחותיה קא עביד, דהא אי בעינא לזבוני ליינך לא מצינא. ועוד דלפירוש הרב ר' שמואל החנוני אינו כי אם שליח בעלמא, ואפילו לרב חייא בר יוסף נמי מקבל, דליכא למימר מזליה גרים דלא קנה כלום ביין ולא בקנקן אלא שכר טרחו. וצריך עיון אם כן למאי קאמר דינא הוא דמקבל עליה. ושמא לאשמועינן הוא דלא שני בברזא ולא מטא יומא דשוקא. מיהו אפילו קבליה למחצת שכר ליכא למימר כתפא דגברא גרים, שאתה צריך להבאת החבית לביתי, דכיון שהתנית עמי למוכרה בחנות הרי היא ברשותך בהבאה עד שיהיה ברשותי, ואם בהבאה לא נעקרה לא נעקרה אחרי כן, ואמרינן דודאי נעקרה ברשותך. וכן הא דזבין אדעתיה דממטי ליה אפרוותא דבי אל שפט, דהא אי בעי לזבוני הכא בריוח מועט לא מצי לזבוני, להכי לא מקבל לוקח עליה זולא דהתם משום דאת גרמת, הכי נמי לא מקבל לוקח חלא, דאם נעקרה בהבאה את גרמת, וליכא למימר ליה ללוקח לא איבעי לך לשהויי, ולא חמרא אכתפא דגברא, ולא קנקנך גרמו. וצריך עיון אמאי לא פליג ר' יוסי בר' חנינא בין טילטל ללא טילטל [כיון דלא פליג אשמואל].
<h2>דף קה.</h2>
מדה בחבל אני מוכר לך הן יתר הן חסר וכו', זו דברי בן ננס אבל חכמים אומרים הלך אחר הפחות שבלשונות. דספוקי מספקא לן בתפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון, ואוקים ממונא בחזקת מריה. ורב נחמן נמי קאי כותיה במעשה דציפורי, אלא דרב נחמן אזיל בתר חזקת קרקע ושמואל אזיל בתר חזקת ממון, מיהו תרוייהו סבירא להו דספוקי מספקא לן. והלכה כרב נחמן התם והלכה כשמואל הכא.
<h2>דף קו.</h2>
רב הונא אמר שתות כפחות משתות והגיעו. דעד ולא עד בכלל. ורב יהודה אמר שתות כיתר משתות ועד ועד בכלל. ואיכא פלוגתא ביני רבוואתא. כי מצינו לרב האיי גאון שפסק בספר מקח וממכר [שער כ"ה] כר' יהודה. והרב אלפס כתב כרב הונא. והרב ר' זרחיה הכריע לדברי רב האיי, דברייתא מכרעא כר' יהודה, ולרב הונא מקשינן מברייתא מדקאמר הרי היא כשום הדיינים ושום הדיינים מכרן בטל. ורב הונא הוא דאהדר ליה ולטעמיך הגיעו קתני, והא שום הדיינין מכרן בטל, אלא ש"מ דמשבשתא היא. ומתרץ רב יהודה כשום הדיינין ולא כשום וכו', ול"ג אלא. כשום הדיינין בשתות עצמה, כלומר שהיא כיותר משתות. ולא כשום הדיינין, דאילו התם מכרן בטל והכא הגיעו, כלומר המקח קיים ולא בטל המקח מעיקרו כהתם אלא ינכה. וכיון דרב יהודה מיתרצא משמע דהלכתא כותיה. והדין סברא דרב האיי סברא מעלייא היא. והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל כתב והכריע לדברי רב [האי, דהא הגיעו] קתני וכל לשון הגיעו מחילה היא. וכן אמרו בנמצא גנב או קוביוסטוס [הגיעו]. וכן בכל מתניתין דקתני פיחת רובע לסאה הגיעו. והוא לשון מחילה. ושינויא דרב יהודה שינויא דחיקא היא. וטוב לשנות ולדחות בשתות עצמה ולפרש דלסימנא בעלמא אזלינן בתר שתות ולא בתר רובע, כדאמרינן לעיל. והרב ר' שמואל נמי מתרץ למתניתין אליבא דרב הונא בלא דוחק כלל, דכשום הדיינין דרבן גמליאל קאמר דמכרן קיים דאם כן מה כח בית דין יפה. ובשתות הגיעו ויתר משתות מכרן בטל. ונראין דברי הגאון ר' יצחק, כדפרישו הרב ר' שמואל והרב אברהם ב"ר דוד ז"ל דהגיעו ודאי מחילה משמע. ועוד דחזינן כרב נחמן דהוא אמר במסכת חולין [נ"ז ע"א] דעד ולא עד בכלל והלכה כותיה. ואמרינן נמי התם בכל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכתמים להקל, והכא נמי בכל שיעורי דינין אזלינן להחמיר גבי תובע ולהקל גבי נתבע והגיעו אמרינן דהוי מחילה, כדאמרינן בכל תיקו דממונא לקולא דנתבע.
<h2>דף קז.</h2>
ובאחין נחלקו אי כיורשין דמו או כלקוחות דמו. איפסיקא הלכתא הכא כרב דאמר בטלה מחלוקת, דיורשין הן. והרב ר' יעקב פסק דלקוחות הן בכל מקום, והכא כיורשין דמו. וכבר כתבנו בבבא קמא כל דבריהם.
<h2>דף קח:</h2>
מאי דרשא דתניא שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחין וכו'. דשארו ודאי שלא כסדרו כתוב, דאחי דאב מכח מאן קא אתו מכח אב, קאי אב ירתי אינהו. וודאי קודם אחי האב כתוב. ולהקדים לאחי האב לא צריך קרא נמי, דודאי אב קדים לאחי האב, אלא להקדים לאחין כתביה רחמנא. יכול יקדים נמי לבן. דכיון דכולו [שלא] כסדרן כתיב אוקמיה קודם לבן. ת"ל הקרוב הקרוב קרוב קודם. והא פשיט הוא דבן קרוב מאב שכן קם תחתיו ליעידה ולשדה אחוזה ופוטר אמו מן היבום, ולהא לא אמר ומה ראית. אבל מאח מקשי ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. וכל מה ראית שבתלמוד פשוטו דבעי למימר איפכא. והכא נמי איפכא, דאב קדים לבן ולא לאח. דאח יקדים לאב. וודאי כיון דאח יקדים לאב כל שכן דקדים לבן שהוא אחר האב. אע"ג דבן קדים לאב ולאח בקרא, כיון דקראי דלשארו שלא כסדרן כתיבי אמרינן נמי דכולהו קראי שלא כסדרן כתיבי, ואמרינן דהכי כתיבי ואיש כי ימות ונתתם את נחלתו לאחיו ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לשארו ואם אין לו שאר ובן אין לו ונתתם את נחלתו לבתו ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחי אביו. כך כתב רבינו שמואל. והא מילתא צריכא עיונא, דאע"ג דאמרינן דקרא דשארו שלא כסדרו כתיב, קרא דדחיק נפשיה בעל כרחין דכתיב שלא כסדרן כדפרישית. אבל שאר קראי אמאי אמרינן דשלא כסדרן כתיבי, ואמרינן דאב קודם לבן ומפכינן קראי דכתיבי בהדיא. הא ודאי צריכא רבא. ועל הא אקשי וכתב הרב ר' זרחיה ז"ל, והא בהדיא [כתיב] שהבן קודם לאב לנחלה, ומאי האי דקאמר ליה "ומאי ראית". ונראה לי פירושו דהא מילתא, כלומר אי אפשר לומר שיהיו שניהם הבן והאח קודמין לאב אע"פ שהן קרובים בדברים רבים, דאם כן דאב הוא אחר אחין למאי איצטריך שארו, אי להקדים לאחי האב הא מילתא פשיטא הוא כדאמרינן לקמן אחי האב לא צריכי קרא, אלא ודאי על כרחיך אב קודם לאח מדכתיב שארו. ולהכי צריך קרא ואימא כשם שהאב קודם לאח, אע"פ שהוא קרוב לו מן האב שקם תחתיו ליבום מה שאין כן באב ולא אמרינן הקרוב קרוב קודם, הכי נמי נימא דיקדים לבן, אע"פ שהוא קרוב לו האב שקם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה. שהרי שתי הקורבות הללו שוות, כלומר קורבת הבן והאח כל אחת ואחת יש לה מקום שזה קודם לזה ולאב, שכשם שהבן קם תחת אביו [ליעידה] מה שאין כן באב כך האח קם תחת אחיו ליבום מה שאין כן באב. וקאמר [מרבה] אני את הבן [שכן] דין שיקדים לאב במה שמצינו דקורבת הבן על האב גדולה שאין אדם קרוב כמוהו, דהבן קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה, מה שאין כן באב, וזו הקורבה אין גם בכל קרוביו כמוהו אפילו אח. מה שאין כן בקורבת האח על האב, שיש גם כן קרוב כמוהו. ולזה הפירוש לא מצי למימר שבן קודם לנחלה. מיהו בעי לאלומי לקורבא דבן על האב, שבאותה קורבא שהבן קרוב מן האב לא מצינו קרוב כמוהו, וקורבא דבן בנחלה אינה על האב עדיין, דאכתי לא קמה. ולהכי לא קאמר לנחלה. ומקשה, אדרבה מרבה אני את האח שקם תחת אחיו ליבום, כלומר אדרבה הוה לן לרבויי נמי את האח שיקדים לאב, שכן מצינו לו קורבה [יתירה] על האב שאין אדם כמוהו באותה קורבה, שקם תחת אחיו ליבום ואין קרוב שיהא קרוב כמוהו. ואע"ג דקורבת האח על האב גדולה שאין אדם כמוהו באותה קורבה, אפילו הכי האב קודם בעל כרחין, כדכתיב שארו. ואם לאו דיקדים לאח אמאי איצטריך. ש"מ דאב קודם לו ואע"פ שאיננו קרוב כמוהו, לפי שהוא גדול ממנו וכולם חייבין בכבודו. הכי נמי גם הבן, אע"ג דקורבת הבן גדולה על האב שאין כמוהו באותה קורבה, אפילו הכי יקדים לו האב כמו שהוא מקדים לאח. ומשני כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, כלומר אינו [דומה] קורבת הבן לקורבת האח, לפי שקורבת הבן גדולה על האב שאין כמוהו באותה קורבה, לא שיהא קם כמוהו ולא שיהא מעכבו מלהיותו קם כמוהו תחת אביו, לפיכך דין הוא שיקדים לאב. אבל קורבת האח על אביו אינה גדולה שהרי הבן כמוהו, שכן במקום שיש בן אין יבום דקורבתו נפרדת במקום בן, דין הוא שלא יקדים לאב כדכתיב קרא שארו. אבל בן שקורבתו גדולה דין הוא שיקדים לאב. ולא נוציאהו משום דכתיב שארו, דקרוב [קרוב] קודם. ומצינו קורבה בבן על האב שאין אדם קרוב כמוהו [באותה] קורבה. כך פירש הרב ר' זרחיה ז"ל ויפה פירש.
והרב ר' אברהם בר' דוד כתב עליו אין כאן קושיא שיהא צריך בילבול זה. כי אם מצינו בן קודם בנחלת אביו יותר מן אחיו בנחלת אחיו לא מצינו האב קודם בנחלת בנו יותר מן האח. על כן שאלנו ומה ראית לרבות הבן שיעמוד כנגד אביו ויירש הוא את אביו, ולהוציא את האח במקום שאין שם בן שלא יוכל לעמוד נגד אביו מלירש את בנו. ואמר מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעידה, מה שאין כן האב [שאינו] קם תחת בנו ליעידה ולא האח, אדרבה מרבה אני את האח וכו' מה שאין כן באב ובבן, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. מעתה כיון שמצינו בן קרוב אל אביו יותר מן האח אצל [אחיו] כך האב קרוב אל בנו ליורשו יותר מן האח, כי כמו שזה קרוב לזה כך זה קרוב לזה ע"כ. ותמהתי אני תלמיד תלמידו על דבריו, כי קושיא חזינא הכא וצריכה לפנים ולפני פנים. וכמדומה כי לא תתיישב על דברי הרב, כי נראה לפי דבריו שקושיית הרב על מה שלא אמר מרבה אני את הבן שקם תחת אביו לנחלה, התם תרתי הכא חדא. וזה לא היה ולא נברא. שזאת הקושיא היא בפי כל התלמידים. והוא לא היה צריך לתרץ אותה, וכבר כתובה בהגהתו תירוץ לזאת הקושיא, כי אילו יש יבום במקום שיש בן מצינו נחלה נמי באח קודם לבן. וקושיית הרב על מה שמפרשים כל המפרשים [בהא דאמרינן בגמרא] אימא איפכא ונרבה את האח ונוציא את הבן. וגם הרב ר' שמואל דחק בתירוץ קושיא זאת, ואמר דקראי שלא כסדרן כתיבי. והרב לא רצה [בזה] והעמיד לתרץ כדין וכראוי, ונכונים דבריו לכל איש מבין, אך הם סתומים וצריכים תלמוד, כי כל דבריו הם בצחות. וגם משמע לפי פירוש הרב ר' אברהם דהכי מקשינן מה ראית וכו' ונרבה נמי את האח, ונאמר שיהיו שניהם קודמין לאב. וזה אי אפשר. וזה מפורש, ודברי הרב מבואר. וכבר השיג בעל התוספות על זה הפירוש, שאין להעלות על לב איש להקשות שיהיו שניהם קודמין לאב, דהא כתיב שארו ולאחי האב לא צריך קרא ולא לגופיה, ודאי להקדים לאחין או לבן כתביה. וגם מה שפירש כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, וכיון שמצינו שהבן קרוב אצל אביו יותר מן האח אל אחיו כך האב קרוב אל בנו ליורשו קודם לאח. כי כמו שזה קרוב לזה כך זה קרוב לזה. והא לאו מילתא דתליא הא בהא. ולאו ראייה היא כלל. דאם כן דהא בהא תליא, הוה ליה למימר מרבה [אני] את הבן שקודם לאח ליעידה ולנחלה, וכיון שהבן קרוב מן האב כך האב קרוב מן האח, דהכא תרתי והכא חדא. ועוד דלקמן מקשי בהדיא דיקדים אב לאחי האב ולא יקדים לאחין, דשארו מוקמינן להקדים לאחי האב ולא [להקדים] לאחין, ואם כן לישני ליה דבעל כרחין קודם האב לאח כמו שקודם הבן לאח. ועוד שארו למה לי, הא מילתא תליא בסברא הוא לדעתיה. ותמה אני על אדם גדול אשר הוא מפליג דבריו ומחרף ומבזה ודוחה כל דברי הר"ז בכל מקום בלי ראייה רק בסברא לבדה. ועם כל זה אינו מתייישב על דברי הרב, והם עמוק עמוק מי ימצאנו.
<h2>דף קט.</h2>
את זו דרש ר' ישמעאל בר' יוסי. לאו היינו ר' ישמעאל דלקמן [קי"א ע"ב] דאמר שארו זו אשתו, והוא ר' ישמעאל בן אלישע. ומהאי טעמא קיימא ליה לתנא משום דקודם בן לבת לנחלה, דהכי אמרינן התם כל שהוא אחר במקום בן. ובת נמי אחר במקום בן היא לנחלה.
<h2>דף קיב.</h2>
אמר ליה אביי בין למאן דאמר בהסבת הבן וכו'. סוף סוף [הא קא מתעקרא] נחלה וכו'. כתב הרב ר' זרחיה ז"ל דאביי לפרוקי קושיא דרב [פפא אתא] דאמר בהסבת הבן כתוב. ויפה פירש, ולא יכולתי רק לכתוב הפירוש כמו שהוא בידינו בדרך קצרה. והכי קאמר, אי אמרת בשלמא הסבת הבן לא שמיה הסיבה, וטעמא דמילתא משום דבן במקום אב ואם קאי וירך אמו נמי הוא, והתורה לא הזהירה כי אם בהסבת הבעל, היינו דקאי שפיר דמנסבינן לה לבעל דאבוה משבטא דאבוה ואימא משבטא דאימא, דאם בעל יורשה הרי היא משבט אביה ואמה, וכן הבן משבט אביה ואמה ואי מיית בעל בן ירית ליה, ולמיתה דתרי ותלת לא חיישינן, והרי נתנה תורה תקנה לכל וכולהו קראי בהסבת הבן קיימי. אלא אי אמרת דהסבת הבן שמה הסבה, דמכל מקום הבן נקרא על שם אביו והוסבה נחלה משיבטא דאימא לשיבטא דאבא, אם כן היכי לא מתקנינן מידי לאותה נחלה שהיא עומדת עתה ביד הבת והיא נקראת על שם אביה, ונעקרת משבט אמה לשבט אביה. וגם מאי תקנתא, דאפילו כי מנסבינן לגברא דשיבטא דאבוה ושיבטא דאימה, על כרחיך הוא נקרא על שם אביו וכן בנו יקרא על שמו ועל שבט אביו, ותיעקר הנחלה משבט אמה לשבט אביה. אלא בעל כרחך בהיסבת הבעל כתיבי כולהו קראי. אי נמי דקרא דמוקמינן בהיסבת הבן לאו בבת יורשת שני מטות מיירי, אלא בבת שיורשת מטה אביה שתקח ממטה אביה ותנצל מכל ההסבות, ומכל מקום הסבת הבעל דאורייתא ובעל ירית. ודחה רב פפא ואמר, דילמא שאני התם שכבר הוסבה. דלעולם אימא לך דהיסבת הבן שמה הסבה, ולא איירי בבעל דבעל לא ירית. וכשנתנה [תור]ה עצה לא נתנה אלא מכאן ולהבא [אבל לשעבר] לא יהיב עצה כלל, ואותה נחלת האם שהיא עתה ביד הבת, אע"פ שהיא נעקרת בעל כרחינו כשתינשא ויירשנה בעלה או בנה, לא קפדינן מידי, מפני שגם עתה כשעומדת ברשות האם הרי היא נעקרת משבט אמה לשבט אביה, שהרי היא נקראת על שם אביה. אמר לך שכבר הוסבה לא אמרינן. וודאי אם כן דהיסבת הבן שמה הסבה, ודאי תתן עצה גם לאותה נחלה שלא תהא נעקרת בנישואי הבת, דמכל מקום אע"פ שהבת נקראת על שם אביה מכל מקום הרי הבת עומדת במקום האם והאב, ובן כרעא דאמיה ואבוה הוא, ואכתי הרי היא הנחלה כאילו היא עומדת הנחלה ברשות האם והאב, ולא נעקרה עדיין, ואיכא למקשי עדיין סוף סוף הא קא מתעקרא וכו', כשירשנה בעלה ובנה. ומאי דאקשי רב יימר לרבא, דברי אביי היו סתומין ולא הבין דבריו וקשה בעיניו איך אמר אביי שכבר הוסבה לא אמרינן. דעל כרחיך הא קא מתעקרא אותה נחלה על כרחינו לא נתנה תורה עצה כי אם מכאן ולהבא, ואותה הנחלה שנעקרה נעקרה. ומשני ליה רב אשי דהכי קאמר אביי, דמנסבינן לה לשיבטא דאבוה ושבטא דאימא. ואי הסבת הבן לא שמה הסבה לא קשיא מידי.
<h2>דף קיג:</h2>
הורעה כל הפרשה כולה להיות דין. דהוקשו נחלות לדין. דכי היכי דדינין ביום כדאמרינן התם [סנהדרין ל"ד ע"ב] דמקשינן ריבים לנגעים, הכי נמי נחלות ביום ובשלשה ולא בשנים. ואין להם לחלוק נחלה ולהוריד היורשים בנחלתן אפילו חלק האב כל הנכסים אלא בשלשה. ולא דמי לחלוקת השומא דאמרינן [ב"מ ל"ב ע"א] דמידי דלא צריך שומא לא צריך ג'. והכי אמרינן התם בסנהדרין [ל"ד ע"ב] דמקשי ריבים לנגעים ולא יליף מקרא דוהיה ביום הנחילו את בניו, הכי פירש רבינו שמואל. ותימה שכתב הרב רבינו אברהם אב"ד דמקשי דין לנחלות. וסוגיא דהתם [שם] משמע כדעת הרב צרפתי.
<h2>דף קיד.</h2>
ניחוש דילמא הדר ביה. והוי כראוהו בלילה. אלא דסליקו מענינא וכו'. וכיון דבאותה ישיבה יכולין לדון, כראוהו ביום הוא. ולרבה אפילו קיימי והדר יתבי, כיון דבאותו מעמד יכולין לדון, כראוהו ביום דמי. ולית הילכתא כותיה, אלא כרב יוסף, וקאי שפיר. שלשה שנכנסו לבקר את החולה וכו'. בכאן האריך הרב ר' שמואל, והשיג עליו בעל התוספות, וצריך עיון.
<h2>דף קטו.</h2>
אי לא דריש מטות בן קודם לבת [בנכסי האם] מנא ליה. ואי משום וירש דאמרינן לעיל הוקשה נחלה שניה וכו', הא לא כתיב האי נחלה בההיא פרשה.
<h2>דף קכג:</h2>
הבכור נוטל פי שנים בזרוע ולחיים והקיבה ובמוקדשין. והא דברי הכל היא, דמוחזק הוא. אלא סיפא רבי היא. הניח להן פרה מוחכרת או מושכרת וכו' וילדה. אתרוייהו קאי. דוודאי לא קאמר דנוטל פי שנים שכירות שמרויח אחר מיתת אביהן אפילו לרבי נמי, דהא פליגי [גבי] מלוה דחייב בחיי אביהן, אלא מן הולד קאמר. ודוקא שהיתה מעוברת, דומיא דחפורא והוו שבלי, אבל אם לא נתעברה לא, דהא לא פליג רבי בדקל שהוציא פירות לאחר מיתת אביהן. וצריך עיון.
<h2>דף קכד:</h2>
איקלע אמימר לאתרין ודרש הבכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא בריבית א"ל נהרדעי לטעמייהו. פירוש אמימר אזיל לטעמיה נמי. פירש הרב ר' שמואל דלא אתא למעוטי דברי רבה, דהא אמימר [סתמא] קאמר בכור נוטל פי שנים במלוה לא שנא קרקע ולא שנא מעות. אלא למעוטי מדרב יהודה אמר שמואל דאמר לעיל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, ואתא אמימר ודרש אליבא דרבנן דנוטל במלוה, כדשלחו מתם אפילו במלוה של גוי כל שכן במלוה של ישראל, כדברי הרב ר' שמואל. וכרב נחמן ורבה נמי דסבירא להו כדשלחו מתם. והרב ר' יעקב [ספר הישר סימן תרנ"ד] פירש דאמסקנא קאי, דאמרינן לדברי רב נחמן דבין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו, כדאמרינן גבי יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן, דמוחזק הוא גבי בעל חוב וכן גבי בכור. ואמימר דלא משוי חילוק בין קרקע ובין מעות, משמע לטעמיה דסבירא ליה כרב נחמן דאמר אליבא דרבנן דבין גבו מעות בין גבו קרקע יש לו, משום דמלוה כמאן דגביא דמיא. אפילו לבית הילל דאמרי שטר העומד לגבות [לאו] כגבוי דמי, כיון דשיעבוד דאורייתא בכל אשר ימצא לו קרינן ביה.
<h2>דף קכה.</h2>
אמר ליה אביי לרבה וכו' מאי שנא מעות וכו' קרקע נמי ועוד. אפילו תימא דלא דמי שעיבוד דקרקע לשיעבוד מעות, דכיון דקרקע משועבד ליה הוא מוחזק. [הא] את הוא דאמרת מסתבר טעמייהו דבני מערבא. דכיון דמצי [למזבניה] הרי הוא ראוי, והאי נמי מצי זבין ליה, דהא סבירא ליה לרבה שיעבודא לאו דאורייתא ואם כן גבו קרקע נמי אמאי יש לו. ולרב נחמן מאי שנא קרקע דלאו האי קרקע וכו' ועוד. אפי' תימא דלא דמי כיון דמעות יהיב ומעות שקיל הוי מוחזק יותר מקרקע .0..... והא אמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן. דכיון דסבירא להו גבו קרקע בע"ח חוזר וגובה, ש"מ דסבירא להו שעבודא דאורייתא. ובקרקע הוא דשייך שעבודא, דאי קדים לוה לא הוה זביני, אבל במעות [לא. ורב נחמן] לטעמיה דסבירא ליה בעל חוב חוזר וגובה מהן, דקסבר רב נחמן למפרע הוא גובה בזבין מלוה ואקדיש מלוה הקדש, ואמאי בכור אינו נוטל ביה פי שנים.
וקאמר לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן קשיא טעמא דבני מערבא קאמרינן ולן לא סבירא לן. וכתב הרב רבינו שמואל דאנן סבירא לן דבין גבו קרקע ובין גבו מעות אין לו, כפסק דהילכתא דאמרינן לקמן דאין בכור נוטל פי שנים במלוה כלל. וטעמיה דרב נחמן התם משום דכי היכי דמשעבדנא לאבוכון משעבדנא לבעל חוב דאבוכון. כדאמרינן התם [פסחים ל"א ע"א] אפילו לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה. וצריך עיון היכי קאמר רב נחמן דבין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו, דהא הוא בהדיא קאמר מותר לעשות כדברי רבי. ומיהו יש לומר דלדברי רבנן קאמר, כרב יהודה אמר שמואל דאמר אליבא דרבנן דאין בכור נוטל פי שנים במלוה, דלא אמרינן מלוה כיון דנקיט שטרא בידיה כמאן דגביא דמיא.
והרב ר' יעקב פירש, אנן לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולן לא סבירא לן. ומר כדאית ליה ומר כדאית ליה, דאנא סבירא לי דבין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו. כדאמרינן גבי סבתא דכיון דאי קדמה וזבנה זביניה זביני הו"ל ראוי. והכא נמי כיון דסבירא לי דשעבודא לאו דאורייתא אי קדים לוה וזבין זביניה זביני והוה ליה ראוי. והכי נמי אמרינן בשלהי מכילתין [קע"ה ע"ב] דאקשינן דרבה אדרבה, דאמר התם דשעבודא לאו דאורייתא והכא אמר קרקע יש לו, ומשני לטעמיה דבני מערבא קאמר אבל לדידיה סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא. דכיון דאי קדים וזבין זביניה זביני מן [התורה] הוי ליה ראוי, ובין גבו קרקע ובין גבו מעות אין לו. אבל לטעמא דבני מערבא קאמר דכיון דלית להו גבו קרקע אין לו ש"מ דסבירא להו שעבודא [דאורייתא]. ובקרקע הוא דשייך שעבודא ואי קדים לוה לא הוה זביני. אבל במעות ל[יכא שעבודא], וגבו מעות ליכא מאן דאמר דיש לו. וודאי כי אמרי בני מערבא דיש לו, בקרקע הוא דאמרי. ולא סבירא להו כוותי בשעבודא, אלא סבירא להו שעבודא דאורייתא. ואע"ג דבסבתא אמרינן דהוי ליה ראוי, התם משום דאי קדים סבתא וזבין זביניה זביני. אבל הכא סבירא להו שעבודא דאורייתא, דאי קדים לוה וזבין לא הוה זביניה זביני, הוי ליה מוחזק והבכור נוטל פי שנים. כך פירש הרב ר' אשר זצ"ל כדברי הרב ר' יעקב ז"ל, [אלא] שהרב דחק עצמו ואמר דהא דבני מערבא דלקמן דאמרינן דהוי ליה ראוי בנכסי סבתא, לאו משום דאי קדים סבתא וכו', דאפילו אי קדים סבתא לא הוה זביני הוה ליה ראוי. אלא משום דאחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, ולא בא ליד האשה מעולם. אבל הכא גבי בכור משום הכי גבו קרקע יש לו משום דהקרקע משתעבד לאב. ורבא דאמר מסתבר טעמא דבני מערבא, טעמא דנפשיה קאמר, ולהו לא סבירא להו. משמע דבני מערבא לא תלו טעמא בזביני. ולעיל אפילו הוו זביניה זביני אמר דקרקע הוא מוחזק, ואפילו שעבודא לאו דאורייתא. ולכך צריך לטעמא אחרינא גבי סבתא, משום דאחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. ובדרך הזה כתב הרב ר' זרחיה ז"ל. ולא ידעתי מי הביאם לכל הדחק הזה, כי הדבר פשוט כדברי רבינו ר' אשר. והלך ר' שמואל בפירוק זאת הקושיא על דרך הזאת.
ורב נחמן נמי דאמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו לטעמייהו דבני מערבא קאמר, דלדידיה לא סבירא ליה בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו [לרבי], אלא בין במלוה [בין] ברבית, כדאמ' [הרוצה] לעשות כדברי רבי עושה. ואליבא דרבנן בין גבו קרקע בין גבו מעות במלוה אין לו בריבית. מיהו במלוה הוי מוחזק בין בקרקע בין במעות, דמעות חזינן ליה דהוי מוחזק אפילו לבני מערבא, כל שכן לדעתיה דרב נחמן דסבירא ליה גבי בעל חוב ליתומים גבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב גובה מהם דקרקע הוא מוחזק, משמע דסבירא ליה שעבודא דאורייתא, וכיון דשעבודא דאורייתא אפילו קרקע הוא מוחזק וכל שכן מעות. אבל אליבא דבני מערבא קאמר, דכיון דבני מערבא קאמרי לקמן הלכתא כרב ענן, משמע דקרקע אמרי דהוי ראוי, הכא נמי גבי בעל חוב סבירא להו דהוי ראוי, דלא סבירא להו שעבודא דאורייתא וכיון דשעבודא לאו דאורייתא סבירא להו דקרקע הוא דאין לו אבל מעות יש לו. זו הדרך כתב הרב ר' יעקב.
וצריך עיון דבשלמא רבה כיון דלבני מערבא חזינן דאמרי דבכור נוטל פי שנים במלוה בעל כרחיה דלאו כהלכתיה הוא, דהא לדידיה סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא אינו נוטל פי שנים כלל. וכיון דאמרי נוטל במלוה ודאי סבירא להו שעבודא דאורייתא, ובקרקע הוא דמהני שעבודא, אבל במעות לא הוי מוחזק כלל, אפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא. אבל לרב נחמן אם כן דסבירא ליה אליבא דרבנן דבין קרקע בין מעות יש לו משום דשעבודא דאורייתא, מי הכריחו דלימא דבני מערבא כי אמרי בכור נוטל במלוה במעות ולא בקרקע, דשעבודא לאו דאורייתא, ומוקים דבני מערבא דלאו כהלכתיה, לוקמה בין בקרקע בין במעות דשעבודא דאורייתא כטעמיה וכהלכתיה. זו הקשה הרב ר' אשר, ותירץ בה שני תירוצין. והאחרון כתבתי, דיש לומר דרבה לדבריו דאביי קאמר דס"ל למפרע הוא גובה, דקסבר דהיינו טעמא דרב נחמן דאמר בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן. ולהכי אקשי ליה ועוד הא אמר רב נחמן יתומים שגבו וכו', דכיון דבעל חוב חוזר וגובה מהן דין הוא דבכור נוטל פי שנים. ושני ליה רבה, כן כדבריך וקושיין הך קושיא, דכיון דאמר רב נחמן בעל חוב גובה מהן, ש"מ דסבירא ליה דקרקע הוי מוחזק לגבי בעל חוב דלמפרע הוא גובה, וכיון דהוי מוחזק גבי בעל חוב, דין הוא דסבירא ליה גבי בכור דנוטל בה פי שנים אפילו בקרקע, וכל שכן במעות דהוו מוחזק לדעתיה דרב נחמן. אבל לטעמא דבני מערבא קאמר דלא סבירא להו למפרע הוא גובה אלא מכאן ולהבא הוא גובה. וכיון דאי אקדיש לוה הקדשו הקדש לא הוי מוחזק כלל בבכור, אבל מעות הוי מוחזק, דדעתיה דמעות יהב ומעות קא שקיל. ומיהו לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה והלכתא כותיה, יש לומר דרב נחמן סבירא ליה כבני מערבא דגבו קרקע אין לו, משום דשעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה, ואפילו הכי מעות הן מוחזקין ולא קרקע ואליבא דרבנן. ואליבא דרבי בין קרקע בין מעות יש לו ואפילו בריבית וסבירא ליה כוותיה. אלא אליבא דרבנן קאמר דקרקע אין לו משום דשעבודא לאו דאורייתא. או אפילו סבירא ליה שעבודא דאורייתא ואי קדים לוה וזבין לא הוו זביני, מיהו כיון דלא אתיא האי קרקע לידא דאבוהון מעולם ראויה היא. וגבי סבתא נמי אפילו לרבי דאמר השני מוציא מיד הלוקחות, אפילו הכי הוה ליה ראוי כיון דלא אתו הני נכסי לידא דברתא. ואפילו הכי בעל חוב חוזר וגובה מהן, דאלים שעבודא דבעל חוב מבכורה, משום דאמר ליה כי היכי דמשעבדנא לאבוכון משעבדנא לבעל חוב דאבוכון. מיהו אפילו בראוי ממש אמרינן לקמן דבעל חוב גובה ממנו בשלהי מי שמת [קנ"ט ע"א]. דלענין דינא לא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך. דמאי יורשין אחי ומורישיו אחי דאבא, אבל יורשיו בניו לא קאמר. והיכא דנפל בית עליו ועל אביו ושבק בני, בעל חוב גובה מהן, ואפילו מת הבן תחלה ואחר כך מת אביו, ואע"ג דראוי הוא. אלמא בעל חוב נוטל בראוי כבמוחזק.
<h2>דף קכה:</h2>
סבתא. הכי גרסינן דההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתא. והרב ר' שמואל [גריס ובתרא לירתאי]. והרב ר' זרחיה הקשה לפירושו, דבכי הא לא אמרינן אי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני. משום דרשב"ג לא אמר אלא באחר, אבל בעצמו לא אמר, ובנו כעצמו הוא. ואפשר לתרץ דלא דמי בנו לעצמו ובנו כאחר דמי. אך בספרי ספרד גרסי ובתרה לירתה וכן בהלכות [גדולות. וכי] איצטריך ליה למימר ובתרה לירתה, כדי שלא ימכור סבתא לכתחלה ואם יבואו בעלי חובות מן הסבתא, לא יגבו מהן כלום, דאמרה ברתא אנא לאו מאימא קא יריתנא אלא מכוח המתנה קא אתינא.
אמר רב הונא לירתה ואפילו לירתי ירתה. ולא הוי כמת שני בחיי ראשון [דיחזרו נכסים ליורשי ראשון דמדנקט מת שני בחיי ראשון] בענין שלשה, ולא נקט מת שלישי בחיי שני, משמע דמת שני דוקא אמרינן היכא דאיכא אחרינא בתריה יחזרו הנכסים ליורשי ראשון מפני שהנכסים אינם נשארים ביד יורשיו, וודאי לשני ולא ליורשיו קאמר כיון דאמר אחריך לשלישי. אבל אם מת שלישי בחיי שני יחזרו נכסים ליורשי שלישי, דלשלישי אפילו ליורשי שלישי. כדאמרינן הכא גבי סבתא, דלירתה ואפילו לירתי ירתה. דכיון דסבירא ליה כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, הרי הוא כמו שאמר נכסי [ל]שלישי מעכשיו ולאחר מיתת שניהם, דהתם ודאי ליכא מאן דאמר יחזרו נכסים כי אם ליורשי שלישי. כדאמרינן [קל"ו ע"ב] גבי הכותב [נכסיו] לבנו מהיום ולאחר מיתה, דבן הבן קאי במקום הבן. הג"ה ולא מיבעיא בן הבן דקני, דהא ליכא קפידא שיהא קיים השלישי בעת שימות השני, דלירתה ואפילו לירתי ירתה אמרינן, ומת שני דוקא. אלא אפילו בעל נמי דלאו מכלל ירתי ירתה היא, דלא מסיק אדעתיה דלימות דליקני ליה, אפילו הכי קני, דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. הוי ליה כלוקח דקני לריש לקיש [קל"ו ע"ב] אע"ג דמת הבן בחיי האב דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וקניא היא לגמרי וקני בעל מינה. ומיהו אע"ג דסבירא ליה כל האומר אחריך כאומר מעכשיו איצטריך לטעמיה דלירתה ואפילו לירתי ירתה, דאי הוה סבירא לן לירתה לאו לירתי ירתה כרב ענן לא הוה קני שלישי אלא היכא דאיתיה בשעת מיתת שני. דמת שני לאו דוקא, דהוא הדין אפילו מת שלישי בחיי שני, ואפילו אמר ליה מעכשיו, כיון דאמר ואחר שני מעכשיו לשלישי, הכי קאמר לכשיקנה הפירות שלישי לאחר מיתת שניהם הרי הגוף שלו מעכשיו, דאי איתיה אין אי לא לא. דשאני לן בין אמר מהיום בפירוש בין לא אמר מהיום בפירוש. דלא דמי לכותב כל נכסיו לבנו דקני ואפילו ליתיה ואפילו לוקח קני לריש לקיש. דהתם ליכא קפידא, דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומקני ליה בכל ענין בלא קפידא, גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה. אבל באלו מקבלי מתנות אינו רוצה שיצאו מיד יורשי שני אלא בעבור שלישי, אבל אם מת השלישי סבירא ליה כמאן דאמר לירתה ולא לירתי ירתה, דיחזרו נכסים ליורשי הנותן כרבי כיון דמעכשיו דמי. להכי איצטריך רב הונא לטעמא דלירתה ואפילו לירתי ירתה, וקניא היא וירתה, וקני בעל נמי כיון דכאומר מעכשיו דמי. וסבירא ליה לרב הונא כרבי דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי והשני מוציא מיד הלוקחות. ופליג עליה בהא, דלר' יהודה קאמר יחזרו נכסים ליורשי נותן, משום דשלישי דוקא ולא יורשי שלישי. ולרב הונא ליכא קפידא כלל, דלשלישי ואפילו ליורשי שלישי קאמר. והתוספתא [פ"ח ה"א] דקאמרה לר' יחזרו נכסים ליורשי נותן, שמא משבשתא היא ופליגי רבנן עליה ע"כ.
ורב ענן אמר לירתה ולא לירתי ירתה. ואפילו אית לה ברא לברתא לא ירית, ויחזרו נכסים לירתי סבתא אחרים. דלא סבירא לן כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. ואם יש שם בעלי חובות מן הסבתא גבו מינייהו, והרי הוא כמת שני בחיי ראשון דיחזרו נכסים ליורשי ראשון, דשני לאו דוקא, דהוא הדין לשלישי.
שלחו מתם הלכה כרב ענן ולא מטעמיה וכו'. ולא היא, דאילו הוה ליה ברא לברתא ירית, דיורשי שלישי במקום שלישי הם כיון דהנכסים נשארים לבנים הרי הן שלהם. ולא דמי למת שני בחיי ראשון דאמרינן דיחזרו נכסים ליורשי ראשון ולא ליורשי שני. דהתם בני השני לא עמדו לגבות ואפילו אתו ליד השני לא יבואו לידי יורשי השני. אבל ביורשי שלישי כיון דאם יבואו לידי השלישי יבואו ליורשי השלישי ויחזיקו בנכסים, הרי הבנים במקומו וכל זמן שבני שלישי קיימים לא יחזרו נכסים לא ליורשי ראשון ולא ליורשי נותן. והתם כי אמרינן יחזרו נכסים ליורשי ראשון לא אתא למעוטי אלא יורשי שני, אבל בהא מיירי דליתנהו לשלישי ולא ליורשי שלישי. אבל היכא דאיתנהו לשלישי או ליורשי שלישי יחזרו נכסים לשלישי או ליורשי שלישי. דודאי לא מצינן למימר דיחזרו נכסים ליורשי ראשון למעוטי כולהו קאמר בין יורשי שני בין יורשי שלישי. דבהדיא חזינן דבתוספתא מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים לשלישי. ואם כן קשיין אהדדי, דהכא קתני יחזרו נכסים ליורשי ראשון. אלא אמרינן דכי קאמר יחזרו נכסים ליורשי ראשון לא ממעט אלא יורשי שני, אבל אי איתיה לשלישי או ליורשי שלישי הם קודמין. והכי נמי אמרינן גבי סבתא דאי אית לה ברא לברתא ירית אע"ג דמת שני בחיי ראשון שהוא כיורשי שלישי. אי נמי דאע"ג דאמרינן מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, התם דינא הוא דאינו רוצה שיבואו ליד השלישי אלא אחר שיבואו ליד השני, ולא שיצאו מיורשי ראשון אלא ע"י השני, אבל אם מת השני לא קני שלישי מיד ראשון (אבל) [אלא] כגון שבא ליד השני. אבל אם מת שלישי בחיי שני, בהא ודאי למאן דסבירא ליה לירתה ואפילו לירתי ירתה, בן הבן במקום בן קאי ולא קפיד בהא, וכן מת שני בחיי ראשון היכא דהגוף נשאר לשני כמו ההיא דסבתא דליכא שלישי בהדיה, ודאי קנו יורשי שני.
ומיהו קשיא לן הדין סברא, דבהדיא קתני בתוספתא, מת שלישי עד שלא ימות השני יחזרו נכסים ליורשי נותן. וזהו שנויה ל[טעמיה] דר' דלא סבירא ליה אחריך שאני, וקנין פירות מן הראשון (ניסן) לאו כקנין הגוף דמי. אבל לרשב"ג דסבר אחריך שאני, סבירא ליה יחזרו נכסים ליורשי שני. מ"מ קשיא אמאי לא [יחזרו] ליורשי שלישי אי איתנהו יורשי שלישי. [דה]שתא לר' דסבירא ליה כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי דאיבעי לן למימר שהוא כמי שאמר נכסי מעכשיו לשלישי ולאחר מיתת שניהם, והוא כבן הבן העומד במקום בן. אפילו הכי קאמר ליורשי נותן ולא ליורשי שלישי, דשני בין אמר מהיום בהדיא בין לא אמר בהדיא, כל שכן לרשב"ג דקנין פירות הראשונים הם כקנין הגוף אפילו לריש לקיש, דאמרינן יחזרו נכסים ליורשי שני. והכא נמי לבני מערבא דלא סבירא להו כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אמאי קאמר דאי אית לה ברא לברתא ירית. הג"ה וי"ל דהתוספתא לר', ואע"ג דכאומר מעכשיו דמי סבירא ליה לר' לשלישי ולא ליורשי שלישי, כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג, וכיון דמת שלישי יחזרו נכסים ליורשי נותן. אבל אנן כרשב"ג, דסבירא ליה במסכת קידושין [ס' ע"ב] לי ואפילו ליורשי, ולדידיה יחזרו נכסים ליורשי שלישי, כדאמרינן הכא גבי סבתא לירתה ואפילו לירתה ירתה. והא דאמרי' בתוספתא נמי יחזרו נכסים לשלישי, והכא קתני מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, אפילו איתיה לשלישי או ליורשי שלישי. לא קשיא דהתם מיירי דלא אמר אחריו, אלא נכסי לפלוני ואם מת פלוני לפלוני, ולהכי אם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים לשלישי אי איתיה, שהרי מתו שניהם. אבל הכא אמר ואחריך לשלישי, שאינו רוצה שיבואו ליד השלישי אלא אחר שיבואו ליד השני, אבל כיון שבאו ליד השני אפילו מת שלישי בחיי שני יחזרו נכסים ליורשי שלישי. דסבירא לן כרשב"ג דאמר לי ואפילו ליורשי, כדאמרינן גבי סבתא לירתה ואפילו לירתי ירתה. והכי אשכחן בירושלמי במסכת כתובות בפרק הכותב [פ"ט ה"א], תנו נכסי לפלוני ואם מת פלוני לפלוני וכו' מת שני בחיי ראשון מכיון דלא זכה בהן השני לא זכה בהן שלישי. אמר ליה כך פירשה ר' אושעיא נכסי לפלוני ואחריו לפלוני וכו', מכיון שלא זכה בהן שני לא זכה שלישי. אמר ליה יאות אשכחת. דמשמע דדוקא בלשון אחריו אמרינן האי קפידא אבל בלשון ואם מת פלוני לפלוני אפילו מת שני בחיי ראשון נכסי לשלישי, כדברי הרב רבינו זצ"ל ע"כ.
ומיהו איכא לשנויי דהתם נמי מיירי דליתנהו ליורשי שלישי, ויורשי נותן דקתני לאו למעוטי יורשי שלישי קאמר אלא למעוטי מדרבן גמליאל דאמר אחריך שאני וקנין פירות דראשון ושני כקנין הגוף דמי, ולדידיה ישארו נכסים ליורשי שני היכא דליכא יורשי שלישי, ולא יחזרו ליורשי נותן. אבל לעולם היכא דאיכא יורשי שלישי יחזרו נכסים ליורשי שלישי אפילו לרשב"ג, כדאמרינן הכא גבי סבתא. ואע"ג דלאו כאומר מעכשיו סבירא ליה אמרינן לא אפסקינן לנחלה משלישי, מדגלי אדעתיה דלשלישי וליורשיו קא יהיב, וכמו שפירש אחר השני לשלישי או ליורשיו, דודאי גלי דעתיה דניחא ליה דישארו הנכסים ליורשי השלישי. וכל שכן לר' דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, דליורשי שלישי ולא ליורשי נותן. והרב ר' זרחיה זצ"ל הכריע ללשון האחרון הכתוב בספרו, בעבור התוספתא, דלשלישי ולא ליורשי שלישי. מדקתני יחזרו נכסים ליורשי נותן סתמא, משמע דאפילו איתנהו ליורשי שלישי קאמר יתנו ליורשי נותן, אפילו אליבא דר', כל שכן לרשב"ג דיחזרו נכסים ליורשי שני, אפילו איתנהו ליורשי שלישי, ואפילו איתיה לשלישי נראה לזאת הסברא לרשב"ג דיחזרו נכסים ליורשי ראשון היכא דמת שני בחיי ראשון, דלא אזלינן בתר אומדנא אלא בתר פומיה אזלינן, והכי קאמר נכסי לראשון ואחר הראשון לשני ואחר השני לשלישי. דלעולם לא יקח שלישי אלא מיד השני. וכן נמי לשלישי דוקא, אבל אי ליתיה לשלישי בשעת מיתת השני יחזרו נכסים ליורשי שני. ואע"ג דאמרינן גבי סבתא לירתה ואפילו לירתי ירתה כד אית לה לברתה ירתה, לאו משום דס"ל לשלישי ואפילו ליורשי שלישי. אלא משום ירתי ירתה הרי הן בכלל ירתי, דכולהו נקראין ירתה, דבני בנים הרי הם נקראים יורשין כמו הבנים עצמם. וכן הבעל עצמו היה בכלל ירתה אם היה נוטל בראוי. אלא היינו טעמא דבעל לא ירית משום דהו"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, וכיון שמתה אשתו לא הוה בעל בכלל ירתה.
ורב הונא סבירא ליה כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, והויא [ברתא בעלים] מפני שהגוף קנוי לה, ואפילו אית לה ברא בעל ירית ולא ברא דהבעל נקרא ירתה. וקסבר דמוחזק נמי קרינא ביה, דהא אי קדמה וזבינא לא הוה זבינה זבינא. דכרבי סבירא ליה דכאומר מעכשיו דמי. אמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמא סבתא וזבינא זבינה זביני. דהלכה כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון, דלא סבירא לן דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. דההיא דרב הונא כרבי אתיא, ולית הילכתא כרבי דבהדיא פסקינן הלכה כרשב"ג, והילכך הוי ליה ראוי ולא ירית לה בעל. וכן כתב הגאון דלית הילכתא כרב הונא דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמו. ודייקינן מינה טעמא דלא אמר מעכשיו אבל אמר מעכשיו ירית לה בעל. דסבירא לן לירתה ואפילו לירתי ירתה, וליכא קפידא בהא. וכתב הרב ר' זרחיה ז"ל דעד כאן לא אידחיא דרב הונא אלא משום דאי קדמה סבתא וזבינא הוי ליה ראוי, אבל בכל האומר אחריך כאומר מעכשיו [דמי] לא אידחיא לה דרב הונא, ורב הונא [נמי] הכי סבירא ליה דאי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני, דלא אשכחן אמורא דפליג עליה, דהא אסקינן בהדיא הלכה כרשב"ג. אלא סבירא ליה לרב הונא דאע"ג דאי קדמה וזבינא זבינה זביני, כיון דהשתא מיהא לא זבינא וכאומר מעכשיו דמי מוחזק הוא ובעל ירית לה ואפילו לרשב"ג. ורבה סבר דאע"ג דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי דברי הכל, כיון דאי קדמה וזבינא זבינה זביני, הוי ליה ראוי ולא ירית לה בעל. והילכתא כרבה בהא דראוי הוא, אבל לדברי הכל כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. ונפקא מיניה דאם יתן לה בלשון אחריך והתנה עמה על מנת שלא תוכל למכור, הוי מוחזק לה וירית לה בעל, דהוי כמי שאמר נכסי לברתה בהדיא מעכשיו ולאחר מיתת סבתא, דכיון דלא מציא לזבוני הסבתא ירית לה בעל. ומיהו באומר אחריך, אע"ג דכאומר מעכשיו דמי, לא הוי לגמרי כאומר מעכשיו. דאי אמר מעכשיו בהדיא אינו יכול למכור הסבתא כמו (שאמר) אבי הבן שכתב לבנו מהיום. והאי כיון דלא אמר בהדיא [מעכשיו] אחריך שאני, לראשון נתן קנין הגוף ופירות ויכול למכור, ולא אהני כ[אומר מעכשיו] אלא דהוי מוחזק בנכסים היכא דאתני שלא יוכל למכור אע"ג דלא אמר מעכשיו. ומיהו אף באומר מעכשיו כתב הרב דאי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני. ולא דמי לאבי הבן, דהתם קאמר מהיום ולאחר מיתה, וודאי הכי קאמר גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה, אבל הכא כיון דאמר נכסי לך, לראשון הקנה גוף ופירות, וכי אמר אחריך מעכשיו לפלוני הרי הוא כמו שאמר כשתרד בנכסים ששייר לך ראשון קנה מהיום. אבל הראשון יכול למכור, דאין לשני אלא מה ששייר ראשון. זה כתב הרב והאריך בה. ולא יכולתי להאריך בה ולקחתי הדרך בדרך קצרה.
וכל זה שטרח הרב ודחק עצמו כדי להעמיד הא דרב הונא אליבא דהילכתא כרשב"ג, דלא חזינן מאן דפליג אהא. ואנו אין לנו לדחוק בכך, דאפשר דרב הונא אתיא כרבי. וגם יש מפרשים דכל זה נפתח בגדולים, מחלוקת רבי ורשב"ג, ונסיים בקטנים, מחלוקת רב הונא ורב ענן. ועוד הא חזינן בהדיא לרב יוחנן [קל"ו ע"ב] דמקשי לרבי שמעון בן לקיש דאמר קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי מהא דאמר נכסי לך ואחריך וכו', חזרו נכסים ליורשי ראשון, ואם איתא יחזרו נכסים ליורשי נותן [מיבעיא ליה]. דקא ס"ד דאחריך לא שאני כלל ואין לראשון אלא קנין פירות בלבד ואם מכר השני מוציא מיד הלקוחות. ודמיא למתני' השני עומד במקום בן והאב עומד במקום הראשון, שהפירות בלבד הן שלו. ולהכי מקשי אם [איתא] דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אם כן למי הוא הגוף. דהא לא קאמר בהדיא מהיום לשלישי, דלימא יורשי שלישי כמו בן הבן. אי נמי דמיירי דליתנהו כדפרישנא, אי משום דאחריך השני לשלישי קאמר, דלא קני אלא מיד השני. מ"מ היה לו להחזיר הגוף לנותן, והיאך יקנה הראשון הגוף, שהרי לא תקנה לו כי אם הפירות לבד, ומי יקנה לו עכשיו הגוף. הלא הגוף הוא [לנותן]. ואם יבואו לידי השני יקנה השלישי, ואם כן היה לנו להחזירו לנותן, שרבי יוחנן כרבי מתרץ לברייתא ולא הוה סבירא ליה אחריך שאני כלל. ומיהו חזינן דלמסקנא הדר ביה רבי יוחנן ופסק כרשב"ג. מ"מ לא קשיא מידי אם נמצא אמורא דסבירא ליה כרבי. והרב ר' אברהם בר' דוד השיג עליו. ולא יכולתי להאריך. וראיתי שהלך באותו הדרך.
אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. ואע"ג דשעבודא דאורייתא במלוה בשטר, כדאמר רב נחמן במסכת גיטין [עיי"ש נ' ע"א] וכדפסק הגאון כעולא וכרב פפא דאמר כותיה במסכת קידושין [י"ג ע"ב], אפילו הכי אין הבכור נוטל בח[וב] פי שנים. דכיון דסבירא [ליה] מכאן ולהבא הוא גובה לא איקרי מוחזק כלל, דהא אי אקדיש ואי זבין לא הוו זביני ולא הוו הקדש ואין מתנתנו מתנה וראוי הואי. ובמלוה שעמו פליגי, דמספקא לן אי דינו כשאר מלוה או לא. להכי פליגי. והרב אבן מגש כתב דמדפתח בבעל וסיים בבכור ש"מ דלגבי בעל מלוה מוחזק הוא. כדאמרינן בבבא קמא [מ"ב ע"א], לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה. משמע דמלוה דנגבית מחיים מוחזקת היא גבי בעל. וכן לגבי אשה בכתובתה, כדאמרינן בכתובות [פ"ד ע"ב] גבי מי שמת והניח מלוה ופקדון בידי אחרים. והאריך בה הרבה, והוא כתוב בתוך החיבור שלו. ומצאתי כתוב בתשובת שאלה לרבי ר' אשר, ששלח לספרד, דכי אמרינן דכתובה אינה גובה מן הראוי וכל קולי כתובה דאמרינן [בכורות נ"א ע"ב], הני מילי במנה מאתים, אבל בכל מה שהביאה עמה דינה כמלוה לגבות מן השבח. ולא יקדים לה בעל חוב אע"פ שהוא כושל ותגבה מן השבח כמו בעל חוב.
<h2>דף קכו.</h2>
בכור שמיחה וכו'. כלומר שאמר להם אל תשביחו הנכסים לצרככם כי אני אחלוק עתה ואם תשביחו אתן ההוצאות ואקח חלקי בשבח. מיחה. מהניא מחאתו דיטול בשבח פי שנים. ודוקא ענבים ובצרן. אבל דרכן אינו נוטל פי שנים בשבח היין. ואם היו הענבים מאה וחמשים דינר והיין מאתים דינר יקח החצי מן היין ושוה חצי יין כבכורתו בענבים. ואינו נוטל כלום בשבח היין. מן היין מאה דינר כבכורתו מן הענבים, וחצי בשבח היין. מיהו מהניא מחאתו לענין דמי היזק ענביו, דאם אינו שוה היין כמו שהיו שוין הענבים יקח דמי חלק בכורתו שהיה בענבים מן היין. והגאון לא הביאה, וצריך עיון [דהא] מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ואית דמפרשי, ולרב נחמן כיון דהוא אינו מוחה שלא ידרכו אותן, שאם כן הוי ליה מזיק ומשלם לדברי הכל, אלא קאמר להו "אל תדרכו הענבים אלא בשליחותי ואטול חלקי בכל פי שנים". וכיון שנתן להם רשות לדרוך ובלבד שיהיו שלוחיו, והם דורכים לעצמן, אינו יכול לשאול אפילו דמי היזק ענביו, שהרי נתן להם רשות מן הדריכה ובלבד שעשו שליחותו, ואם עקרו שליחותו מכל מה שדורכין יותר על החצי ודרכו לעצמן, אין זה אלא מנהג רמאות. והלכתא בכור שנטל חלק כפשוט ויתר דיש לבכור קודם חלוקה, ואם אחיל בהא אחיל בכולהו, דאחיל לבכורה קודם חלוקה, אבל בחלק פשיטות מספקא לן. ומפרש רבינו שמואל ז"ל דוקא חלק בכורה דכתיב לתת לו, אבל חלק פשיטתו לא. ואית דמפרשי אפילו חלק פשיטות (יתי') [ויתר].
<h2>דף קכו:</h2>
המחלק כל נכסיו על פיו וכו'. דוקא [היכא] דאיכא בכור דלא מהני לשון ירושה להעביר חלק בכורה, וכיון דלא מהני להעביר חלק בכורה לא מהני להעביר הנחלה מן האחין שעמו. ומתניתין דברי הכל היא אפילו ר' יוחנן בן ברוקה דהלכתא כותיה.
טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים. וגם אינו ממעט בחלק בכורה, דתניא כתיב בן ולא טומטום בכור ולא ספק.
<h2>דף קכז.</h2>
והיו מוחזקין בו שהוא בכור וכו'. וכתב הרב ר' שמואל ז"ל דוקא בקול בעלמא, אבל אם היו מוחזקין בעדים לא. וזה דבר תימה, דאפילו לר' יהודה אע"ג דמשוי ליה לגדול ממזר נאמן על הקטן לומר בכור הוא, ואפילו היו מוחזקין בעדים נאמן לומר זה בני ממזר וזה בני בכור. והיו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר קיימא לן כרבי יהודה דיכיר כתיב, אפילו אין צריך היכירא אלא היו מוחזקין באחר ואמר אביו על אחר נאמן. וכתב הרב ר' שמואל, ושמעינן מינה דאם מוחזק אחד מן הבנים בבכורה בחיי האב אע"פ שלא אמר אביו כי בני בכורי הוא נוטל פי שנים. שלא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא במוחזק באחד שהוא בכור ואמר על אחר שהוא בכור ואמר התם ר' יהודה שהאב [מוציא] מחזקה קמייתא, אבל אם לא אמר על אחר אפילו ר' יהודה מודה שהוא בחזקה קמייתא. דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר כל בכור שלא החזיקו אביו אינו בכור, אלא מדלא תני הכי ש"מ כדאמרן.
<h2>דף קכח.</h2>
והלכתא בכולהו כדשלח משום ר' אבא. בעבדי גנבת וכו', ונשבע אינו יכול לחזור בו. ודוקא נשבע שהשבועה עומדת במקום גמר הדין. דכי היכי דאמר התם נאמן עלי מה שיאמר אביך, הכא נמי אמר ליה נאמן עלי מה שתאמר בשבועה. ומה שיאמר בשבועה הוא במקום גמר דין. דבאתן לך מחלוקת. והלכה כדברי חכמים אפילו באתן לך ולאחר גמר דין, דלפני גמר דין אפילו רבנן מודו דיכול לחזור בו.
והלכה אין גובין מן העבדים. דעבדא כמטלטלי דמי גבי בעל חוב. וכתב הרב ר' שמואל ז"ל, דאע"ג דעבדים איתקוש לקרקעות דכתיב והתנחלתם, הני מילי לדברים האמורים בתורה [כגון לקנותן] בכסף ושטר וחזקה ושלא לישבע עליהן ושאין בהן אונאה. אבל לענין בעל חוב כמטלטלי דמי, דלא סמיך דעתיה דבעל חוב כי אם על הקרקעות שאין יכולין ליאבד אבל אעבד לא סמכה דעתיה. ולדעתיה אין אנו צריכין לדחות הא דאמרינן בפרק הגוזל [ב"ק צ"ו ע"ב] הלכה כרבי מאיר שאמר בעבדים אומר הרי שלך לפניך, שהרי אף היא מן הדברים הכתובים בתורה. והרב הגאון דחאה, והגיה דלית הלכתא כר' מאיר, מדרב נחמן. ולא היה צריך להגיה. כך כתב הרב ר' זרחיה זצ"ל.
והלכה שלישי בשני כשר. ואף בראשון, דלא פליגי ר' אבא ורבא. ור' אבא מאי דאיצטריך שלח להו דהכי הוה מעשה. ולית הילכתא כמר בר רב אשי באבא דאבא. וכתב הגאון, מפני שהאב ובנו ראשון בראשון ובן הבן הוא שני בראשון שפסול. ולדעתיה אבא דאבי אבא כשר. ולא נהיר. אלא כדברי הרב ר' שמואל דטעמא דמילתא שהאב ובניו עד סוף כל הדורות הן ראשונים, דבן כרעא דאבוה הוא ואין לו הפסק.
<h2>דף קכח:</h2>
והלכה כר' אבא. באומר תטול אשתי כאחד מן הבנים. אמר רבא ובנכסים של עכשיו וכו', ובבנים הבאים לאחר מכאן. אפילו לאחר מיתה, דאין בה אלא כפי החלוקה בשעת החלוקה, [ואם נתרבו הבנים] ימעט חלקה. ואם נתמעטו הבנים ירבה את חלקה. וצריך עיון, והרב ר' אברהם נסתפק בדבר. אבל אם נתמעטו לאחר חלוקה ודאי לא תרויח כלום, דהאחים יורשים אותו. והלכה כר' אבא בהמוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא פרעת כלום ולוה אומר פרעתי מחצה וכו', ישבע לוה וגובה מנכסים בני חורין ולא ממשעבדי ואפילו לרבי עקיבא דאמר משיב אבידה הוי הני מילי היכא דליכא שטרא אבל היכא דאיכא שטרא אירתותי מירתת. ובשעה שאמר פרעתי מחצה, אכתי לא היה יודע מה יאמרו העדים. וצריך עיון כי לא מצאנו דין קשה כזה, וזו היא קשה בדיני ממונות, דכיון דהוא מודה שלא פרע אלא מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו, והודאת בעל דין כמאה עדים, הרי הודה לוה שהעדים [משקרים, וכמאן] דליתנהו דמו, והשטר עומד בחזקתו, ולאו כל כמיניה דלימא פרעתי מחצה. אפשר דהכא מיירי שהעדים אינם מעידים שפרעו כל החוב, אלא שאומרים מאותו זמן שאמר לוה שפרעו חמשים דינר אנו ראינו שפרע לו מאה דינר. ואפשר כי אמת הן אומרים ופרע לו חמשים דינר מחוב אחר וחמשים דינר מחוב זה, או כולם מחוב אחר, והמלוה לא טעין דמחוב השטר פרעו כלום, ולוה קא מודה שלא פרע ממנו אלא חמשים, ועל החמשים שהוא אומר שפרע נשבע כאן [שבועת] מודה מקצת. דכיון שהשטר אינו עושה מעשה שטר לגבות מן הלקוחות, משום דאמרי אנן אעדים קא סמכינן ומחוב השטר עצמו קא אמרי שפרעך ולאו אדיבורא דידכו קא סמכינן, הילכך הוי ליה כמלוה על פה, ומשום הכי נשבע. מיהו מלוה לא טעין כי מחוב אחר קבלם, דאם כן לא גבי מן הלקוחות, אלא מודה שלא היה חייב לו חוב אחר, ולוה לא מרע לעדים. ועדים מרעי שטרא והוי ליה כמלוה על פה, ונשבע כמודה מקצת. דכיון דאינו גובה כי אם מנכסים בני חורין הוי ליה כמלוה על פה, וכמוציא עליו כתב ידו, ואי טעין פרעו כולו נאמן השתא נמי נאמן. אי נמי דאע"ג [דלא הוי] משיב אבידה ליפטר משבועה דאירתותי מירתת, בשבועה מהימן, במיגו דאי בעי אמר פרעתי כולו.
<h2>דף קכט.</h2>
והלכה כריש לקיש דאמר לעולם לא קנה וכו'. דשתי שדות ושני בני אדם לא קנו כל לאחר כדי דבור עד שיאמר פלוני ופלוני וכו' שנתתים. וכי נקט ריש לקיש מתנה באמצע לאו דוקא אלא הוא הדין למתנה בתחלה ולמתנה בסוף, אלא אתא למעוטי דצריך שיוציאם בכלל אחד בלשון מתנה [הכולל את] כולם. אבל בתוך כדי דבור קנה אפילו מפליג חד מחבריה.
<h2>דף קכט:</h2>
והא [שלח רב] אחא בר עולא לדברי ר' יוחנן בן ברוקה נכסי לך וכו'. פירש הרב ר' שמואל דלהכי [קאמר] לדברי ר' יוחנן בן ברוקה, דלרבנן כיון דלא מהניא לשון ירושה כי אם לשון מתנה ..... בלשון נכסי לך ובלשון מתנה דליהוי לשון ירושה. דהא אי הוי לשון ירושה ..... אין מבטלין דבריו לגמרי. אבל לר' יוחנן בן ברוקה כיון דלשון ירושה מהניא לה, אע"ג דאמר נכסי לך לא קפיד אהא והוי לשון ירושה, ואין לה הפסק. ומשמע דהוא הדין. וכתב הרב ר' זרחיה זצ"ל, ואיכא דקשיא ליה משום דתנן במתניתין כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין, אלמא מהני לשון מתנה להעביר הירושה ממקומה. ותניא נמי האומר תנו שקל לבני בשבת עד ואם אמר מתו ירשו אחרים תחתיהם וכו'. והא הכא דראשונים ראויים ליורשו, ואפילו הכי [אם מתו] ירשו אחרים תחתיהם, ולא אמרינן ירושה אין לה הפסק. אלמא לשון מתנה מהני ולא הוי כלשון ירושה דאין לה הפסק. ויש בה פירוקים דחוקים ודחופים. והפירוק הנכון דלא אמר [רב] אחא אלא באומר נכסי לך, שלא הזכיר בפירוש לשון מתנה. [וזה שאמר שאין לשון מתנה] אלא לשון ירושה, פירושו שאינו לשון מתנה אלא לשון ירושה, ועל הלשון קאמר דלשון [נכסי] לך בראוי ליורשו אינו כי אם לשון ירושה. ודומה לו במסכת עבודה זרה [ס"ו ע"ב], שאין טעם כמון אלא ריח כמון, והוא כמו "שאינו". אבל בלשון מתנה לא אמר שיהא לשון ירושה.
והרב רבנו אברהם בר' דוד השיג עליו ואמר כי הקושיא שהקשה ממתנה אינה נעשית כהוגן, כי המשנה שהביאה לשון מתנה מעמדת את מקומה היא. משמע לדבריו דלא אמרינן על לשון מתנה שהיא לשון ירושה לבטל המתנה, כמו שכתבתי בשם הרב ר' שמואל. ואפשר כי היה בדעת ר' זרחיה דכל מתנה בראוי ליורשו הוי לשון ירושה אפילו להורעת כוחו, כדאמרינן לקמן [קל"ג ע"א] אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואלמנתו ניזונת מנכסיו. ואפשר שתירש [כ]ל המתנה. וכי נקט לדברי ר' יוחנן בן ברוקה, משום לשון ירושה קאטמר דמהני לר' יוחנן ולא מהני לרבנן. דכיון דלשון מתנה הוי לשון ירושה לא קני כלל אפילו הראשון, אבל לר' יוחנן בן ברוקה מהני. ולהכי מקשי דאם כן שאינו לשון מתנה, שאין שום לשון מתנה כי אם בראוי ליורשו, דכל לשון מתנה הוא לשון ירושה אמאי מהני במתניתין. וצריך עיון דשמ[עתין] דאמרינן דלהורעת כוחו כדלקמן לא אמרינן שיבטל המתנה לגמרי. ועוד דאסיק אדעתיה מעיקרא דבכל לשון מתנה אמרינן ואפילו לבטל המתנה, אמאי נקט לדברי ר' יוחנן בן ברוקה, היה לו לומר לדברי רבנן בלשון מתנה דמהני ליה. אך מה שתירץ הרב ר' אברהם דלעולם אמרינן אפילו בלשון מתנה שאינו לשון מתנה כי אם לשון ירושה ואין לה הפסק, ובברייתא דקתני אין נותנין להן אלא שקל, לאו משום דפסקינן לנחלה ואם מתו והניחו יורשים שירשו אחרים תחתיהם, ולא אהני אלא דאמרינן גלי אדעתיה דלא רצה שיתנו להם אלא שקל, וכי אמר תנו שקל הרי הוא כמי שאמר אל תתנו. וזה שגגה גדולה, דבהדיא חזינן שהם יורשים תחתיו, דהא קאמר והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמו וקתני דקנו, ואם איתא דלעולם לא ירשו, אלא לעלויי ..... קאמר דמהני מאי קשיא ליה, אלא ודאי קאמר דקנו. ועל זה הביאו זאת והכעס שאינו מתיישב על דברי הרב, ואינו מתכוין כי אם לדחות בלי ראייה. ותירוץ אחר שכתב גם הוא טוב. ושניהם הם בפי התלמידים. דכי אמרינן ירושה אין לה הפסק, הני מילי כשבאה המתנה לידו, וכיון דיורשה אין לה הפסק אבל הכא לא קאמר לבדו תתנו לבני, אלא נתן הנכסים ביד שליש ואמר שיתנו להם שקל. וכיון דלא נתן בידם ליכא למימר דהוי ליה לשון ירושה ואין לה הפסק, ואפילו השקל שנתן אם מת ירשו אחרים תחתיהם.
<h2>דף קל.</h2>
הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. וכתב הרב ר' שמואל ז"ל, ודוקא בבן בין הבנים שהוא ראוי ליורשו עכשיו, אבל בת בין הבנים ואח בין הבנות, אע"ג דראוי ליורשו שלא במקום [בנים] ואח שלא במקום הבנות, לא אמרינן דמתנתו מתנה. והכי משמע [לקמן] במתניתין. וכולה ר' יוחנן בן ברוקה היא. וכדאמר אביי לעיל [קכ"ח ע"ב] אם אמר על תינוק בין הבנים יירש כל נכסי נאמן כרבי יוחנן בן ברוקה. מכלל דהוה סבירא ליה דלא פליג אלא בבן בין הבנים.
<h2>דף קלא.</h2>
בעי רבא בבריא היאך. וכתב הגאון, וכיון דלא איפשיטא לא עבדינן עובדא בבריא. וכתב הרב ר' זרחיה ז"ל על הגאון, דכיון דאנן חזינן בהדיא בגמרא ש"מ אפילו דבריא, ש"מ דהויי וקושיי דרב פפא ואביי ליתנהו למדחי מאי דאיפשוט, דמכל מקום רבי נתן תנא הוא וקאמר שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה. ואי לא שמיע ליה דאמר ר' יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא, לא הוה אמר הכי, ולא הויה [מדחיא מימרא] דתנא בהויי וקושיי ודחיאתא בדרך דילמא לאו הכי הוא אלא הכי הוא. ואע"ג דהוו בה בגמרא עליה דר' נתן על מה שאמר שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה, הא אסיקנא דבתרי בי דיני אתקון, ובי דינא בתרא תקון כבי דינא קמא. הילכך קמה לה דר' נתן ומתרץ מימריה, ואיפשיט בעיא דרבא ממימריה. וגם בספרים גרסינן "ותו לא מידי". משמע דמסקנא דמילתא [הכי הוא]. ורב פפא הכי [אקשי ליה] לאביי על מילתיה דר' נתן, היכי מוכיח ר' נתן מכתובת בנין דיכרין שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה, הא בעל כרחין אית לן למימר בה טעמא אחרינא, דהא אפילו לרבי יוחנן בן ברוקה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם גם למי שאינו בעולם. אלא ודאי טעמא דמילתא דתנאי בית דין שאני, דכוח ב"ד יפה להקנות דבר שלא בא לעולם. הכא נמי לרבנן דלא מהני לשון ירושה, מהני הכא משום תנאי בית דין. אמר ליה אביי הא משום דמפיק ליה בלשון ירתון. דלעולם לא אמרינן תנאי ב"ד שאני, טעמא דהתם משום דמפיק לה בלשון "ירתון". דהא לא מקני ליה השתא כלל אלא בשעה [שימות] קנה ולא מיקרי דבר שלא בא לעולם. ומ"מ מצי ר' נתן למידחי שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה מדמהני לשון ירושה, דלא הוה לן למימר דמשום דתנאי ב"ד קאמר אפילו לרבנן אי לא מוכחינן מאנפא אחרינא, דלא הוו להו לתקוני לשון "ירתון" משום תנאי ב"ד אי לאו דקני בעלמא. דהא [לית] ביה שום חידוש שחידשו בה משום תנאי בית דין. הדר אמר אביי לאו מילתא הוא דאמרי. דהייתי רוצה לתרץ דברי ר' נתן. דודאי אפילו לאו משום טעמא [דרב] פפ[א] קשיא, דהוי ליה לזה בירושה ולזה במתנה ואפילו רבנן מודו, ודאי [ד]קשיא מילתיה דר' נתן. ומשני ליה רב ניחומי, דדילמא בתרי בי דיני איתקון ולית ביה לשון מתנה כלל. ומדקתני בלשון "ירתון" ש"מ לשון ירושה מהני כר' יוחנן בן ברוקה. ור' נתן משמע דפשיטא ליה דבתרי בי דינא אתקון, ותו לא מידי.
<h2>דף קלא:</h2>
הכותב [כל נכסיו] לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופיא. וכן בנו. וכתב ר' אלפסי דוקא הכותב לבנו פשוט אבל אמר יירשני בני שפיר דמי וירית ליה כל נכסיו כר' יוחנן בן ברוקה. אבל כותב לשון מתנה או אומר לשון מתנה, לכבוד בעלמא עביד, כיון דכל נכסיו [כתב] ליה. אפילו קטן המוטל בעריסה. ודוקא דהאחרים קטנים הימנו, אבל [אם] האחרים גדולים וזה קטן, הא ודאי ליכא מאן דאמר. ואפילו כולן שוים וגדולים כתב הרב ר' זרחיה דלא אמרינן דנתכוין לאפוטרופוס, כיון דהם גדולים ואינם צריכים לאפוטרופוס. דכיון דהלכתא בלא טעמא [היא] לית לן לארווחי בה. והוא הדין דמצי [לאוקומי] האי ברייתא דהכותב פירות נכסיו לאשתו כי האי גוונא, אלא לרווחא דמילתא תריץ.
<h2>דף קלב:</h2>
כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה. וכתב הרב ר' חננאל דהיינו אם היתה שם וקבלה עליה בתורת שותף, כסתמא דמתניתין. אבל הרב ר' שמואל כתב בשם הרב ר' שלמה, דבחדא סגי או קבלה או כתיבה, דרב נחמן קאי בשיטת שמואל רבו, דאוקמה במחלק [נכסיו] לבניה והיא שותקת, ורב נחמן כר' יוסי ס"ל דסגי ליה או בכתיבה או בקבלה. ולפירוש הרב ר' חננאל קשיא לישנא דכיון, דהוה ליה למימר אם עשאה, וגם אמאי משמע ליה לשון שותף כתיבה וקבלה.
בבריא האיך שכיב מרע הוא דידעא דלית ליה וקא מחלה. ועלתה בתיקו. ואמרינן דליכא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי ויחלוקו. ומיהו בהדיא חזינן [מ"ט ע"ב] דאם מכרה נכסיה (דליכא) [דאיכא] למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. (משום) שהרי המעות נשארו בידו וסברה הדר קני, אבל בנותן ודאי מחלה, דודאי לאו דעתיה למיקני למיזבן עוד, כיון דיהיב כל נכסיו. או דילמא [אמרינן] דאפילו בנותן סברה הדר קני. ודוקא כל נכסיו, אבל אם שייר קרקע כל שהו מיגו דנחית לאותו קרקע נחית לכולהו נכסי. דהאי דשתקה לאו משום דמחלה שעבוד כתובתה, אלא משום דסברה שתיקנא עד דטריפנא ליה והדר אתבעינהו בדינא דאי מערערנא היה זוכר הבעל כי יש לו נכסים מעט וכועס עלי ונותן הכל ואני לא הייתי יכולה להעיז פני בפניו. וצריך עיון.
<h2>דף קלג.</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו. כל נכסיו לאו דוקא, דאם כן הא אמרינן [קל"א ע"ב] בראוי ליורשו לא עשאן אלא אפוטרופא. וגאון תירץ דבאח בין האחין מיירי ובבת בין הבנות, דלא עשאן אפטרופיא. גנבא גנובי למה לך. קס"ד דהכי קאמר שכיב מרע שרוצה לתת נכסיו, אם ראוי ליורשו יכול ליתנם בלשון ירושה, ואם לאו נותן במתנה ולא משום ירושה. ובהא לא אשמעינן מידי אלא כר' יוחנן בן ברוקה. דילמא כי האי קא אמרת. כי הא דאמר אלא למאן, הכא נמי מיירי דאמר כל נכסיו לפלוני. וקאמר דאם ראוי ליורשו אותו קאמר, הלשון הוא לשון ירושה, שאין זה הלשון [לשון מתנה] בראוי ליורשו, וקנה משום ירושה. ואם לאו לשון מתנה, ואי שאינו ראוי ליורשו אין לשון מתנה טוב ממנו. סבר רב אדא בר אהבה וכו' אלמנתו נזונית מנכסיו. שהיא כירושה אחרת. ואע"ג דהורע כח כשהוא לשון ירושה, לא קפדינן בהא, דלעולם פסקא למילתיה, דלעולם נכסי לך בראוי ליורשו הוא כלשון ירושה לכל מילי.
א"ל רבא מגרע גרע וכו' אלא אמר רבא. דבין ראוי ליורשו ובין אינו ראוי ליורשו מתנת שכיב מרע כירושה היא ואלמנתו ניזונית מנכסיו. ואע"ג דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, ומתנה נמי מיקרי משעבדי. הני מילי מתנת בריא, אבל מתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה כדקאמר רבא לקמן [קל"ז ע"א] תרוייהו מזונות והמתנה כי הדדי קא אתו לאחר גמר מיתה. הילכך טריף מזוני מינה, דמתנת שכיב מרע לא איקרי משעבדי לגבי מזונות אלמנה. אבל מכל מקום לגבי שאר מילי מיקרי משעבדי, כגון לגבי בעל חוב, דאם נתן מטלטלין במתנת שכיב מרע אין בעל חוב גובה מהן כמי שנתנן במתנת בריא. דאמרינן התם במסכת גיטין [נ' ע"ב] גבי אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין. ואמרינן דבמתנה עבוד רבנן תקנתא. ומייתינן ראייה משכיב מרע שאמר מאתים ואחריו שלש מאות אין גובה אלא מן האחרון, [דמסקינן] מהא דבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא. ש"מ דלא שני לן בין מתנת שכיב מרע למתנת בריא. ואע"ג דדחינן להא אוקימתא, לא חיישינן, דשינויי דחיקי נינהו. כן פסיק הגאון התם. ואע"ג דמשעבדי נינהו לגבי בעלי חובות, לגבי מזונות לא איקרי משעבדי. כיון [דלא קני] אלא לאחר מיתה הרי היא כירושה דממילא. ומיהו חזינן [כתובות ס"ט ע"א] באחין ששעבדו דהוי משעבדי דלאחר מיתה דלא גבו מינה מזון הבנות. ושמא שאני לן בין שעבדי דאחין, לשעבדי דאבא דלאחר מיתה. ואיכא רבוותא דלא גרסי "השתא", ומפרשי הכי, אטו יורש מיגרע גרע, כיון דבכח מתנה אתא לידיה מה לי ראוי ליורשו מה לי אחר. אלא בין יורש בין אחר אין אלמנתו ניזונית מנכסיו, דמתנת שכיב מרע משעבדי איקרי גבי מזונות כדאמרינן גבי בעל חוב. ולא חש לה הגאון. וצריך עיון דבהדיא חזינן בפרק מי שמת [קמ"א ע"ב] דקרי ליה למתנת שכיב מרע ירושה דממילא, דקאמר ולימא מתניתין כר' יוחנן בן ברוקה וסבר לה כר' יוסי דבירושה דממילא עובר אית ליה זכייה. והתם מתנה היא, וקא קרי ליה התם ירושה דממילא.
<h2>דף קלד:</h2>
האומר זה בני נאמן ליורשו ולפטור אשתו מן היבום. אע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי. ובעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן אפילו בלהבא. כדאמרינן [קל"ה ע"א] זיל חוש לה. וטעמא דמילתא דאם איתא דגרשה קלא אית לה. ואפילו הכי אמר זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה. וכיון דנאמן הוא דיש לו בנים, מותרת אפילו לכהן.
<h2>דף קלה.</h2>
ההוא דמוחזק דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי. ונפק עליה קלא וכו' חדא הא מוחזק לן דלית ליה אחי. ואפילו אמר אית ליה אינו נאמן להוציאה מחזקתה. ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחי. ואפילו מוחזק דאית ליה אחי ואמר לית ליה אחי, שאני יודע שמתו, נאמן הואיל ובידו לגרשה. ואי נפק קלא דאית ליה אחי מעיקרא, ואמר בתר הכי דלית ליה אחי, שמתו, נאמן. אבל השתא דנפק קלא בתר הכי, דאמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי, חיישינן לה, וחולצת ולא מתיבמת. ודוקא דאמרי דידעי בודאי דאיכא עדים דידעי דאית ליה אחי. דאי לא אמרי הכי לאו כלום הוא.
<h2>דף קלה:</h2>
איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום [ולאחר מיתה]. מיהו [מתנת] בריא עדיפא ממתנת שכיב מרע שאינו יכול לחזור בו. כן כתב הרב ר' שמואל זצ"ל.
<h2>דף קלו.</h2>
הלכה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ולא מ[פלגינן] בין שטרי הקנאה לשטרי דלאו הקנאה. ואפילו בדוכרן פתגמי פליגי, והלכה כר' יוסי. ואע"ג דאמרינן בפרק המגרש [גיטין פ"ה ע"ב], אתקין רב בגיטין מיומא דנן ולעלם, לאפוקי מדר' יוסי, כיון דלא חזינן דהדר ביה רב בהדיא, וגם לא אקשי דרב אדרב, ש"מ דלא תקין רב בגט אלא לרווחא דמילתא משום חומרא דעריות. אבל גבי ממונא הלכה כר' יוסי. וכן כתב הגאון. והרב ר' שמואל גם כן, אלא דשאני ליה בין שטר שיש בו קנין לשאין בו קנין, וצריך עיון. וראינו בדברי הגאונים דנהיגי במתיבתא כר' יהודה אפילו בממון כתקנת רב בגיטין. ומדאמרי "מנהג" ולא קא אמרי "הלכה אפילו בממון כתקנת רב בגיטין", ש"מ דלא אמרי אלא לשופרא דשטרא. ורבינו חננאל פירש גם כן דהלכה כר' יוסי אפילו גבי ממון, דהא רב נחמן קאי כותיה דהלכתא כותיה בדיני.
הכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה וכו' מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב. דאילו לא מת הבן בחיי האב ודאי כיון דאתי לידי הבן ודאי קני לוקח, ואפילו למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי. דאע"ג דקנין פירות כקנין הגוף דמי, מכל מקום לא עדיף [קנין] פירות דאב מקנין הגוף של הבן. שהרי האב אינו יכול למכור מכירת עולם, ואם מכר האב אינו מכור אלא עד שימות. ואפילו מת הבן בחיי האב. ובהא לא פליגי. דבשלמא הבן יכול למכור מה שיירש מאביו וסמכא דעתיה [ב"מ ט"ז ע"א]. אבל מכירת האב אינה כלום כי אם לפירות. וכן הבן אינו יכול למכור הכל עכשיו, שהגוף קנוי לשניהם ואין אחד מהם יכול למכור. וכדאמרינן למ"ד אין לו לבכור קודם חלוקה, שהגוף קנוי לשניהם ואין אחד מהן יכול למכור. מכל מקום מהניא מכירתו כיון דקני קנין הגוף שמכירתו קיימת לאחר מיתת האב. ולא דמי למה שאירש מאבא מכור לך, דהתם לא קני בן וגם לא סמכא דעתיה, שהרי יכול ליתנו לאחר. אבל הכא סמכא דעתיה. ונהי שאם [מכר] עכשיו הכל מכירה גמורה שאינה כלום, כמו בבכור שאין המכירה עכשיו כלום. ומכל מקום הבן יכול לשעבד עצמו לזמן שתבוא הירושה לידו שיתננה לו באותן הדמים שנותן לו עכשיו. ומהניא נתינת דמים ומהני להקנות המקח מעכשיו, שמתחיל הקנייה מעכשו ואינה נגמרת עד לאחר מיתה. דאע"ג דאינו יכול למכור עדיין לגמרי, מכל מקום כיון שהגוף קנוי לו מדקני קנין הגוף, יכול למכור לו ולהתחיל הקנאה שאינו יכול לחזור בו, ואינה נגמרת עד לאחר מיתה. והרי הוא כמי שאמר משוך פרה זו ולא תהא קנויה לך כי אם לאחר שלשים יום, דקנה אפילו עומדת באגם במשיכתו של עכשיו אם אמר לו מעכשיו [כתובות פ"ב ע"א]. והכא נמי הכי קאמר ליה הרי ירושת אבי מכורה לך מעכשיו ולאחר מיתת האב דמקנא קני, כיון דסמכא דעתיה. ולא דמי למה שאירש, דהוא לא זבין לגמרי השתא, אלא שעבודי משעבד עצמו להקנות לו מעכשיו מה שיש לו בהן ותיגמר ההקנאה לאחר מיתה בעת שיירשנה שיזכנה לו. ומה מכר הבן ללוקח כל זכות שתבוא לידו, [וכיון] דמת הבן בחיי האב המכירה אינה כלום למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי. דהשתא לא זבין מידי עד שיבוא לידו. ואם לא בא לידו אין המכירה כלום. ואפילו אית ליה בן לבן, נראה לזה הפירוש שאין לו ללוקח כלום, דשעבודא בעלמא [מכר], ואינהו אתו מכח אבי האב. וכדאמרינן (קנ"ט ע"א) [בבן] שמכר בנכסי האב, הבן מוציא מיד הלקוחות. וזו היא קשה בדיני ממונות. ואפילו הכי כתב הגאון בפירוק הלכה. וצ"ע. ואית דדחי לה ממסקנא דשמעתתא. ובבן הבן נמי לא פליגי, דודאי הרי הוא עומד במקום אביו, ומסתמא לו וליורשו קא יהיב. אבל בלוקח פליגי אם מת הבן בחיי האב, דלא אתו לידיה דבן. הג"ה. אמר לך ואע"ג דבעלמא א"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי. ומעכב בעל הפירות לבעל הגוף, שאינו יכול למכור הגוף אחד מהן. אבל הכא אבא לגבי ברא אחולי אחיל. ואינו משייר לעצמו אלא פירות גרידי, ורוצה שהבן ימכור פירות מעכשיו לעשות בו כל חפצו ולא משייר בו מידי [בגוף], קמ"ל, ע"כ. והילכתא בהא כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקנה לוקח. ולא קשיא הא דרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון, דאחריך שאני. ובאחריך הלכתא כרשב"ג דקנין הראשון כקנין הגוף דמי ואם מכר מכר ..... מיהו אין לראשון אלא אכילת פירות נמי קאמר רשב"ג לכתחלה, דלכתחלה אין לו למכור הקרקע סתם כי אם לפירות. דאם ימכרהו סתם הרי הוא מכור אף הגוף, והוי רשע ערום, ולא יעשה [כן] לכתחלה. מיהו אם עשה עשוי.
<h2>דף קלז.</h2>
ורבי סבר מוכר ראשון ואוכל פירות. ולאו לפירות דוקא, דבהדיא גרסינן בתוספתא יורד הראשון ומוכר קרקע. אלא הכי פירושא, דלרבי מוכר קרקע סתם, שהרי אינו מכור כי אם לפירות, ולא מהני מידי. אבל לרשב"ג אין לו למכור סתם, כי אם לפירות מפורש. כי אם ימכרנו סתם יהיה מכור כולו והוי רשע ערום. וכן הלכתא. וכן פירש הרב ר' שמואל כדברי הרב ר' זרחיה ז"ל. והרב ר' אברהם השיג עליו שלא כדין. והלכה כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון, דאע"ג דהלכה כרשב"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, הא אמרינן אחריך שאני, דבמקום אחריך מודה ריש לקיש דקנין ראשון כקנין הגוף דמי, ואם מכרן הראשון מכורין. ורב נחמן בר יצחק דאוקים פלוגתייהו בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי, לאו בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש פליגי, אלא דכו"ע כריש לקיש סבירא להו, אבל במקום אחריך קאמר רשב"ג דקנין ראשון כקנין הגוף דמי, ולרבי לא שאני ליה. ובהא הלכה כרשב"ג. ומודה רשב"ג שאם נתנו לו במתנת שכיב מרע לא עשה כלום. דמסתמא שכיב מרע לא קנה אלא לאחר מיתה, דלא מקני מידי עד לאחר מיתה. אבל [אם נתן לו במתנת בריא קנה] עם גמר מיתה, שאין קנייתו תלויה בו כי אם בנותן מתנה, והנותן דעתו להקנות שני עם גמר מיתתו של ראשון. הג"ה, וצ"ע דהכא משמע דכל מתנת שכיב מרע סתמא הרי היא כהרי זה גיטך אם מתו דלא קני אלא לאחר מיתה. והתם אמרינן במסכת גיטין [י"ד ע"ב] דבשכיב מרע דאמר הילך כזכי כיון דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות קני אע"ג דמית מקבל בחיי נותן. דבבריא מפליג בהא, אבל בשכיב מרע לא מפליג. משמע דמעכשיו קני. דאי לא קני עד לאחר מיתה, כיון דליתיה בשעת ההקנאה אמאי קני, הרי הוא [כתובות פ"ב ע"א] כאומר משוך פרה זו ולא תהא קנויה [לך] עד לאחר שלשים, דבעינן שיהא ברשותו לאחר שלשים. הכא נמי בעינן שיהא הוא קיים בשעת ההקנאה. ויש לומר דהתם כיון דהילך כזכי לדברי הכל בשכיב מרע, הרי היא כמעכשיו ולאחר מיתה, וקנה מעכשיו, ובלבד שלא יחזור בו עד לאחר מיתה. [הרי הוא] כמי שאמר משוך פרה זו ותקנה אותה מעכשיו ולאחר שלשים יום דקנה. ואע"ג דהתם אין יכול לחזור בו, משום דאיכא לאפלוגי ולמימר גופא קני (מהכא) [מהשתא]. אבל הכא דליכא לאיפלוגי ודאי לתנאה קאמר ומצוה מחמת מיתה, דאם ירצה יחזור בו. והרי הוא כמי שאמר [קדושין נ"ט ע"ב] הרי את מקודשת מעכשיו ולאחר שלשים יום דיכול לחזור בו אם ירצה, ואם לא יחזור בו הרי היא מקודשת מעכשיו, ע"כ.
<h2>דף קלז:</h2>
והני מילי אי אמר אחריך לאחר. אבל אם אמר אחריך לעצמו אין מתנתו מתנה, כי הגוף עמד בידו, ולא נתן לו כי אם הפירות, והגוף עיכב לעצמו. הג"ה, ואם אמר נמי ואחריך לבני יש אומרים שהוא כעצמו, דבן כרעא דאבוה הוא. ואית דאמרי לאו כגופו. ומיהו יש אומרים דדוקא כי אמרינן אבל לעצמו לא, הני מילי דומיא דההוא דאמר הרי השדה קנוי לך כל ימי חייך. וכיון דלא הקנה לו אלא כל ימי [חייו] לא נתן לו אלא פירות, והגוף לא הוציא כלל מתחת ידו. אבל אם אמר הרי השדה קנויה לך כל ימי חייך ואחריך יחזרו לי או ליורשי, אמרינן אחריך שאני, ולו הקנה גוף ופירות. דבלשון אחריך אמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי ואם מכר מכר, וצ"ע, ע"כ.
חזינן אי אמר ליה ע"מ שתחזירהו לי הא אהדריה וכו'. ומזה הטעם אמרינן הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו, יצא, שהרי יכול להקדישו ולהחזירו, שהרי מוקדש ומוחזר. אבל אי אמר ע"מ שתחזירהו לי, לא יצא. שהרי אינו יכול להקדישו.
הכותב כל נכסיו לאחרים ואמר הלה אי אפשי בהם קנה ואפילו עומד וצווח ור' יוחנן אמר לא קנה. ואמרינן דלא פליגי דבשותק ולבסוף צווח קנה, ובצווח מעיקרא לא קנה כיון שאמר אי אפשי בהם. ובזיכה לו ע"י אחר פליגי בשותק ולבסוף צווח, דלרבנן קנה, ולרשב"ג לא קנה דהוכיח סופו על תחילתו והרי [הוא] כמי שצווח מעיקרא. וקאמר כבר זכו בהם יורשין, משמע דכי אמרינן בצווח מעיקרו דלא קנה אבל ראשון קנה. ודלא כר"ל דאמר בכריתות פרק המביא אשם תלוי [כ"ד ע"א] הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בהם כל המחזיק בהם זכה בהם. דס"ל לרשב"ג דכי יהיב איניש מידי, אדעתיה דמקבלי מיניה יהיב, ואי לא מקבלי מיניה הדר למריה. והא ודאי דלא כר"ל. והרב ר' שמואל דרומרוג פסק כרשב"ל, וכי אמרינן לר' יוחנן לא קנה, הרי הן הפקר. ודלא כרשב"ג, שאין הלכה כרשב"ג במקום רבנן כי אם במשנתינו ולא בברייתא. משמע ליה לדעת הרב, דרבנן פליגי בהא, דסברי דכי יהיב איניש מידי, לגמרי מסליק נפשיה מיניה, אע"ג דלא מקבלי מיניה בשעת המתנה, ואפילו בצווח מעיקרו כר"ל.
וצריך עיון, דלפום סוגיא דהכא טעמייהו דרבנן משום דאישתיק, וכיון דאישתיק קנינהו ולא מצי למיהדר ביה בהאי לישנא. אבל בצווח מעיקרו, בהא לא פליגי רבנן. דודאי כל דיהיב מידי אדעתא דמקבלי מיניה ואי לא מקבל הדר למריה. ומילתא דתליא בסברא הוא. ורב נחמן בר יצחק דאוקים פלוגתייהו בזכה בהן ע"י אחר, משמע דלא ס"ל הא דר"ל. דאם כן דס"ל הא דר"ל, מ"ט אוקים פלוגתייהו בזכה בהן ע"י אחר, לוקמה בזכה בהן ע"י עצמו וצווח, דלרבנן סבירא להו כל דיהיב לגמרי מסליק נפשיה מיניה כדר"ל וכבר קנה השני, ומיהו כיון דקאמר אי אפשי בהן כבר הפקירן כדאמר ריש לקיש, וקסברי רבנן מפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור, מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה. ורשב"ג כל דיהיב מידי אדעתא דמקבלי מיניה יהיב, ואי לא מקבלי מיניה הדר למריה. ולהכי קאמר כבר זכו בהן יורשין. והכי מסיק ריש לקיש פלוגתייהו התם בכריתות [כ"ד ע"א]. ורב נחמן בר יצחק דאוקים פלוגתייהו בהא, משמע דטעמייהו דרבנן משום דאישתיק ולבסוף צווח הוא, דכיון דאישתיק קנינהו ולא מצי הדר ביה. אבל היכא דצווח מעיקרו מודו רבנן דכבר זכו בהן יורשין ואין אוכלין בתרומה ואינן הפקר. משמע דלא ס"ל כר"ל כלל בצווח מעיקרו.
מיהו הרב ר' שלמה מוקים להא דר"ל בשתק ולבסוף צווח. משמע לדעתיה נמי דצווח מעיקרו ודאי חזרו ליורשי ראשון. אלא בשתק ולבסוף צווח [מודי]. ולדעתיה נמי משמע דלית [ליה דר"ל. דאי] כריש לקיש קשיא, דהכא אמרינן דקנה אפילו עומד וצווח. ואי למיעוטי דלא יחזרו לראשון, איבעי ליה לפרושי. וגם הלשון לא משמע הכי, דהא קנה לגמרי קתני. והרב ר' יעקב [ספר הישר סימן תקל"ה] מוקים לה בצווח מעיקרו, כדפריש[ית] לעיל. וכן נראה, דלפי פירוש רבינו שלמה קשיא סוגיא דהתם, דמקשי מאי שנא מהא דאמר רב ששת מקבל מתנה שאמר אחר שבאת לידו מתנה זו תיבטל מבוטלת, אי אפשי בה לא אמר כלום, בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין. ומשני מאי דבריו קיימין דלא קנה שני, וראשון נמי לא קנה. משמע התם דלא מקשי מרישא [לר"ל], כיון שבאה מתנה לידו אי אמר אי אפשי בה לא אמר כלום. ובהא מודה ריש לקיש. אבל מסיפא דקאמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין, שמבטל המתנה מעיקרה והרי היא כמי שאמר אי אפשי בה בשעת המתנה כמו שאמר ריש לקיש וקאמר דבריו קיימין, ומשמע דחזרו לראשון. משמע דלא מקשי כלל מדשתק ולבסוף צווח. ותו מקשי מהאומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום. וסתמא קתני, אפילו היו שנים מקבלי מתנה, וכתב האחד לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו, שהרי הוא כמי שצוח מעיקרו, וקאמר דלא אמר כלום. ומשני, התם מדין ודברים הוא דמסליק נפשיה. וכל ההלכה מיושבת לדברי הרב ר' יעקב. וגם זו הקושיא מדין ודברים יש לדחותה כדפרישית. אבל הא דרב ששת, קשיא ודאי לדברי הרב רבינו שלמה, אע"פ שדחאה דבשטר קתני, ולהכי לא מקשי מרישא דלאו כל כמיניה לבטולי לשטרא. וקשיא לן לפירושו, דאפילו בטילה היא אמאי דבריו קיימין, ועיקרא דמילתיה דרב ששת אלא משום שכבר זכה בה והוא מבטלה מכאן ולהבא אין בדבריו כלום, אבל כשמבטלה מעיקרא דבריו קיימין. ולשון הרב ר' יעקב נראה. מיהו הא דריש לקיש לא קיימא כלל. ויש בהלכה זו ראיות אחרות בספר הישר [סימן תקל"ה]. ומדאמרינן בהגוזל [ב"ק קט"ז ע"א] ברב ספרא דהוה אזיל בשיירתא וכו' דשדא חמרא לאריא וקדים רב ספרא וזכה בה, ומקשי ל"ל למיזכי, הא כי אפקריה אדעתא דאריא אפקריה. ומשני לרווחא דמילתא עבד. ש"מ דכל דיהיב מתנה לחבריה אדעתא דמקבל מיניה יהיב ואי לא מקבל מיניה הדר למריה.
<h2>דף קלט.</h2>
לותה ואכלה ועמדה ונישאת מהו. ובשלותה קודם שנתארסה. דאי משנתארסה הא אמרינן דאחריותו עליו, שכך כתב (עליו) [לה] אחריות דאית לך עלי מקדמת דנא. אבל מקודם שנתארסה מיבעיא ולא איפשיטא. וכתב הגאון, הילכך מלוה על פה לא גבי מיניה דבעל, ואיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעיא ליה לאוזופי בלא שטרא. ולמסקנא נמי דאמרינן דשויוה רבנן כלוקח משום פסידא דידיה, הכא נמי משום פסידא דידיה שויוה כלוקח. ולפסידא דמלוין נמי לא חיישינן, דלא הוה להו לאוזופיה כי אם בשטרא, ואינהו דאפסידו אנפשייהו.
<h2>דף קלט:</h2>
מי שמת וכו'. כתב הגאון, אע"ג דאמרינן התם [כתובות ק"ט ע"א] כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון הלכה כמותו, בהא לית הלכתא כותיה, דסוגיא דשמעתין כת"ק דהבנות נזונות והבנים ישאלו על הפתחים. והני מילי במקרקעי, אבל במטלטלין כיון דבתקנתא דבתראי מתזני אע"ג דמועטין נינהו ניזונין מהן אלו ואלו עד שיבגרו, דלא תקינו להא אלא למיהוי כבנים, אבל יותר מבנים ולמישקל הכל לא. והכי שדר הגאון.
כמה הן מרובין. כל שיזונו. ויחלקו הבנות חלקם מעכשיו והשאר לבנים. (ומיהו) [ואי] ליכא [ניזונין] מהן אלו ואלו עד שיבגרו. כלומר עד שיבגרו הנקבות. הן מרובין. והנכסים יעמדו ברשות הבנים ויזונו מהן הבנות. ואידך מועטין, ויחלקו הבנות חלקם מעכשיו והשאר לבנים. ומיהו ליכא מידי בין נכסים מרובין לנכסים מועטין, דבתרוייהו הבנות ניזונות. ואי ממעטי הנכסים לא מפסדי אינהו מידי, שהרי כל הנכסים משועבדים להם ואחריות על הבנים אי ממעטי בפשיעתן. וליכא מידי בינייהו אלא דבנכסים מרובים עומדין הנכסים ברשות הבנים ועושין בהם סחורה ומרויחין לעצמן. ובנכסים מועטין יקחו הבנות שיעור מזונות מעכשיו ויוציאו הכל מיד הבנים. מיהו אי ממעטי ממילא אפשר דממעטי נמי לבנות, [ו]יזונו הבנים עמהם עד שיכלו הנכסים. אי נמי דממעטי לפי חשבון ויקחו הבנים חלקם והן חלקן. והיינו דקאמר, מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין, וניזונין כולן והולכין עד שיכלו. אבל במועטין מוציאין שיעור מזונותיהן, והשאר לבנים. ואם ימעטו מה שביד בנים לא יפסידו כלום. ומועטין ונתרבו. נמי זכו בהן יורשין ויקחו כל הנכסים וניזונין כאחד. כדר' אסי דאמר יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. ולא מיבעיא שאין מוציאין מיד הלקוחות בין במועטין בין במרובין. אלא שהדמים נמי הם ברשותם, והרי הם כמטלטלין שאין להן זכות בהן, ולא אמרינן הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים. אלא שניהם ניזונים כאחד כנכסים מרובין.
<h2>דף קמ.</h2>
ומיבעיא לן בבעל חוב וכו'. והנך כולהו לא איפשיטו, ולקולא עבדינן, ולא ממעטי, דנכסים בחזקת בנים קיימי ולא מפקינן מינייהו.
<h2>דף קמ:</h2>
עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסים מועטין. וצ"ע היכי משערינן. דבשלמא בת אצל אחין משערינן אי איכא נכסים עד שיבגרו. אלא גבי אלמנה היכי משערינן. דאע"ג דאיכא מזונות עד שתבגר הבת, מ"מ גבי האלמנה מועטין הן, שהרי אית לה מזונות עד שתינשא או עד שתתבע כתובתה. ויש לומר דמשערינן כמה תוכל לחיות, אם עשרים או שלשים שנה, הכל משועבד לה. ואי איכא שיעור מזונות באומד כל ימי חייה וגם לבת עמה הוו מרובין, ואי לא הוו מועטין.
<h2>דף קמא:</h2>
ולימא ר' יוחנן בן ברוקה היא דקאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. דאלמא מהני לישנא בראוי ליורשו דלא מהני בעלמא. הכא נמי אפשר דמהניא זכייתו אפילו [לגבי] עובר, אע"ג דלא מהני בעלמא.
<h2>דף קמב.</h2>
המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה. וכתב בעל התוספות, איני יודע מה תירץ בלשון לכשתלד, דהא אמרינן התם בקידושין [ס"ג ע"א] אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום, וכשהוכר עוברה דבריו קיימין, [ודוקא] לר' אליעזר בן יעקב דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אבל לדידן דסבירא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא. אע"ג דהתם הרי הוא כמי שאמר לכשתלד. ומוקים מילתיה דרב נחמן אליבא דר' מאיר. ומשמע ודאי דלאו הלכתא היא.
תינוק בין יום אחד נוחל ומנחיל. ואפילו לא ידעינן אם כלו חדשיו אזלינן בתר רובא, דרוב נשים אינן מפילות ולתשעה ילדי. ובאבילות דרבנן הוא דמקילינן ובעינן שלשים יום [נדה מ"ד ע"א], אבל בעלמא אזלינן אחר הרוב. וצריך עיון שהרי אין הולכין בממון אחר הרוב. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא דהוא מיית ברישא. ואם תקשי מבן פקועה, דהיינו נמצא במעי אמו אחר שחיטה (חולין ע"ד ע"א), [י"ל] דלא אמרינן דהוא מיית ברישא אלא היכא דמיית בידי שמים וכן בערכין [ז' ע"א] גבי האשה שיוצאה ליהרג מכין כנגד בית הריון כדי [שימות] ומש[מע דכשמתה] מעצמה טיפת מלאך המות מחתכה סימני [הולד קודם שמחתך באם] הסימנין, אבל בידי אדם מייתה ברישא ומתה האם קודם שימות הולד. וכן בשחיטה אמרינן האי טעמא. [אבל] קשיא מהתם נמי, דאמרינן [האשה היושבת] על המשבר מביאין סכין דרך רשות הרבים וקורעין כריסה בשביל העובר, משמע שהיא מתה תחלה, והוא יכול להיות חי. ויש לומר דהתם משום [הכי] מחללינן שבת כיון דיושבת על המשבר איכא ספיקא דשמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור, והולד יוכל לחיות אע"ג דמתה היא. ואע"ג דאיכא ספיקא שמא לא הוציא ראשו וודאי מת הוא ברישא, ואם תמצי לומר הוציא איכא למימר שמא לא יוכל לחיות. והיינו דמקשי מאי קמ"ל, מספיקא מחללינן שבת, אפילו בספק ספיקא תנינא מי שנפלה [עליו] מפולת, והתם נמי איכא תרי ספיקי וכו'.
<h2>דף קמב:</h2>
והלכתא המזכה לעובר לא קנה. אפילו אמר לכשתלד, כיון דלא אפסיקא הלכתא בהא. ואע"ג דרב נחמן הוא. וצריך עיון אמאי לא אייתי הגאון להא מילתא. ובראוי ליורשו קנה, כדאמרינן הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. ושמעתי כי בא מעשה בכאן בראוי ליורשו, והיה עובר פחות מארבעים יום. והיה בדעת הרב ר' אברהם אב"ד, דקודם ארבעים יום מיא בעלמא הוא ולית ליה זכיה כלל כדאמרינן התם במסכת יבמות [ס"ט ע"ב] דתוך ארבעים יום מיא בעלמא הוא. והיו חולקין בדבר, דלעולם דעתו של אדם קרובה אצל בנו.
<h2>דף קמג.</h2>
את וחמור. הלכתא כרב נחמן דקנה מחצה.
<h2>דף קמג:</h2>
קרו אינשי לבר ברא בני. ואם יש לו בן ולבן יש לו בן אחד, יחלקו הנכסים האב והבן. וכל שכן אם יש לו בן ובן הבן [מבן] אחר, שיחלקו הנכסים הדוד ובן האח. וצריך עיון אי אמרינן דוקא היכא דאית ליה ברא ובר ברא, אבל אית ליה שני בנים לא. או דילמא אפילו היכא דאית ליה [הרבה] בנים ובן הבן, דהא אמרינן דקרו ליה לחד ברא בני. והכי נמי בשני בנים [ובן הבן] דאפילו במקום [בנים] קאמר.
הניח בנים גדולים וקטנים וכו'. הוא הדין לחלק [בכורה]. השביחו לאמצע. ודוקא השביחו נכסים מחמת נכסים, שלא [הוציאו] משלהן ולא על ידי טורח גופן, אלא שהכניסו פועלים מן הבית. ומסתמא לא ..... [אלא טרחו] ביחד והשביחו. ולא שמין להן כאריס בחלק אחיהם. אם הגדולים אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו מזומנין לחלוק והשביחו הנכסים השביחו לעצמן אפילו [השביחו נכסים] מחמת נכסים. וכתב בעל התוספות, בשם הרב ר' שמואל, שלא השביחו כל הנכסים אלא חלק המגיע להם, משום דקשיא ליה דאם בהשביחו כל הנכסים מיירי, היכי אמר השביחו לעצמן בכל הנכסים. ואמאי לא הוי כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. או אפילו נימא שהוא כיורד ברשות, דשדה לאריס[ות] קיימא, [אמאי] אמר השביחו הכל לעצמן, לישומו ליה כאריס. והרב בעל התוספות מפרש כל הנכסים, והכי משמע דהשביחו כל הנכסים, דהא מייתי לה בבבא מציעא בהמפקיד [ל"ט ע"ב] גבי מרי בר איסק, והתם לא ידע דהשביחו כל הנכסים. ומאי והשביחו לעצמן דקתני דשמין לו כאריס לחלק אחיו ושמין לו כשדה העשויה ליטע. [ועוד] דקטן הוא ואין מורידין [קרוב] לנכסי קטן. ..... דאמר מפלגי' התם דפליגא ליה דפלגא איתיה גביה, דכיון דאיתיה גביה בתפושת הבית אינו יכול להחזיק אי אמר דראי קטן וגם זוזי דרב ספרא נמי שמין לו בחלקם למחצית שכר וכן כששבחו הנכסים מחמת עצמן בכל שבח נכסים, וצריך עיון דבספרים שלנו לא מצאנו [גירסא] זאת [אבל] בפרק מי שמת מצאתי דבר ..... מחכם ..... שמעתי מפי הרב ר' שמואל .0.....
<h2>דף קמד:</h2>
נתרפא משל עצמו. ודוקא חלה בפשיעה, אבל חלה באונס [נתרפא] לאמצע. בתוספתא [פ"י ה"ב] אמר רשב"ג בד"א ברפואה שיש בה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה נתרפא משל אמצע. ונראה דאפילו חלה באונס רפואה שיש לה קצבה משל עצמו.
<h2>דף קמה.</h2>
אמר רב פפא בין שמת ארוס בין שמתה ארוסה בין הדר ביה איהו מוהרי הדרי קידושי לא הדרא בה איהי קידושי נמי הדרי. ולית הלכתא כותיה אלא כאמימר דאמר דלעולם לא הדרי, וגזירה שמא יאמרו [קידושין] תופסין באחותה.
<h2>דף קמו:</h2>
בין שמת הוא בין שמתה היא ואפילו הדר ביה איהו סבלונות מרובין הדרי. אפילו היכא דאכל. ונכסים מועטין היכא דלא אכל משלהן. מאכל ומשתה לא הדר. שהוציא [הוצאות] משלו, שעשה לשם סעודת חתן. הדרא בה איהי אפילו כישא דירקא הדר ושמין להם בזול, פחות שליש.
<h2>דף קמז:</h2>
מתנת שכיב מרע מדרבנן היא שמא תטרף דעתו עליו. ומי אמר רב נחמן וכו', המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. לפי שאין המכר מועיל אלא לקנות גוף השטר שיטרוף בו ויגבה מן הלוה את חובו כל זמן שלא ימחול זה הלואתו, אבל לקנות גוף ההלואה לא מהני כלל, דאין אדם יכול להקנות הלואה כלל. אלא שעבוד השטר הוא מקנה לו וכל זכות שיש לו בשטר שיוכל לגבות בה, אבל לקנות [ההלואה עצמה] לאו מכח שטרא קאתי אלא מכח ההלואה. ואותו זכות אינו יכול להקנות דמלוה להוצאה ניתנה. ומשום הכי יכול למחול אותם ואפילו יורש עומד במקום אביו וזוכה באותה הלואה ויכול למחול. והחכם ר' משה אבן מיימון [פ"ו מהלכ' מכירה הי"ב] פירש דמכירת שטר מדברי סופרים [ולפיכך יכול למחול מדאורייתא כי המוכר הוא המלוה] מדאורייתא ..... והאי סוגיא דהכא קשתיה לטעמיה דפריש הכי וצריך עיון. [ויש לפרש הך סוגיא לפירוש דידן]. אי אמרת בשלמא דאורייתא. משום והעברתם ונתתם, דשווייה רחמנא כיורש. משום הכי אינו יכול למחול. דלא דמי למקח. דהתם דין [הוא] דיורש מוחל, ואע"ג דלוקח דאורייתא ויורש דאורייתא, משום דיורש כרעיה דאבוה הוא ובמקום אביו קאי, וכי היכי דהאב יכול למחול אותו זכות ההלואה שאין המקח חל עליו, הבן נמי יכול למחול ולעקור המקח. אבל אם נתנו במתנת שכיב מרע אם איתא דקני מדאורייתא כדין יורש גמור מאי אולמיה דהאי יורש מהאי יורש תרוייהו ירתי מדאורייתא, וכיון דשניהם יורשים מהניא ליה המתנה מן האב שלא יוכל יורש אחר למחול דבר, דאמר הלא אני יורש כמוך והתורה נתנה זכות לאב להנחיל למי שירצה ואין [לך] בהם שום זכות. אבל אם איתא דמתנת שכיב מרע מדרבנן, וקס"ד דהיינו תקנתן דשויוה רבנן לצואת שכיב מרע אמירתו כמו קנין בבריא, וכי היכי דבבריא יכול למחול יורש מצי נמי דלימחול. ע"א [ראשי תיבות. ענין אחר] ודין הוא דליתי יורש דאורייתא ועוקר ירושה דרבנן. ומשני אינה של תורה, ועשאוה כשל תורה להיות יורש חשוב כדי שלא תטרף [דעתו] עליו.
שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה וכו' לא אמר כלום. אבל הלואתי לפלוני קנה בצואת שכיב מרע הואיל ואיתיה בבריא במעמד שלשתן, דכל הקנאה שיכול לעשות בריא בשום הקנאה יכול לעשות שכיב מרע בדיבורא. אבל ידור פלוני בבית זה, לא מצינו בבריא בשום הקנאה שיכול להקנות הדירה בלי הבית והפירות בלי הגוף, והיורש נמי אינו יורש הדירה בלי ה[בית]. וצ"ע אם יכול ליתן מה שאדם גוזל לו במתנת שכיב מרע או הלואה דכפריה או גזילה ממש שגזלו לו ראובן לשכיב מרע, ואמר לשמעון שיתבע אותה הגזילה לצורכו. דאי משום יורש יורשה הרי יורש יורשה. ואי משום דאיתה בבריא הא ליתיה בבריא, שאין יכול להקנות לאדם הלואה דכפריה כי אם בהרשאה משום תקנה ושליחות בעלמא הוא [ב"ק ע' ע"א] ולא הקנאה. ולא שום גזילה אין אדם יכול להקנות. והגאון לא הביא אחד מן התירוצין, לא דרב פפא ולא דרב אחא, וצ"ע. ונראה דסוגין כרב פפא דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, וכן מאי דמקני ביורש קני בשכיב מרע כדאמרינן דעשאוה כשל תורה להיות יורש, ולהכי אינו יכול למחול אחר [מיתה בנו של ש"מ]. דלרב [אחא] דקאמר משום דאיתיה בבריא משמע דעשאוהו כמתנת בריא, ואם כן אמאי אינו יכול למחול. וצ"ע.
<h2>דף קמח:</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' אם כמחלק מת קנו כולן עמד חוזר בכולן. ואע"ג דקנו מיניה. אם כנמלך מת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון. דמסתמא דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב, וכיון דנמלך משמע שלא היה דעתו לתת יותר, והוי כמתנת שכיב מרע במקצת דקנו קמאי. ודוקא בקנין, ובתרא לא קני [אפילו] בקנין.
שכיב מרע שנתן כל נכסיו ועמד וכו' חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. ואע"ג דלקמן [קנ"ג ע"ב] אמרינן המוציא מחבירו עליו הראייה וראייה בעדים דאמרינן אוקים ממונא בחזקת מריה. התם משום דמרעינן לשטרא מדלא כתב וכו', ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקים ממונא בחזקת מריה, אבל אי לאו הכי מוקמינן שטרא אחזקיה. אבל הכא מיירי דנתנן לאדם אחד שדה פלוני ושדה פלוני ומטלטלין אלו נתונין לפלוני ואין אנו רואין ששייר דבר, ואם כן דאין לו נכסים היה לו לומר כל נכסי נתונין לפלוני, ומדלא אמר הכי לא מרעי לשטרא דהיא מתנת בריא בקנין בלא טענה. וגם איכא דמיפה טענה לשטרא מדהוה ליה למימר כל נכסי נתונים לפלוני ומשום הכי אינו חוזר. ואי אמר כל נכסיו נתונים לפלוני ודאי ליכא למיחש למידי. ובמוחזק נמי דלא יצא מן העיר ולא עסק בסחורות חוץ לעיר ליכא למיחש למידי. והלכתא חוזר במקצת הויא חזרה בכולהו.
הקדיש כל נכסיו והפקיר כל נכסיו וחלק כל נכסיו. בעיא ולא איפשיט ואוקי ממונא בחזקת מריה.
<h2>דף קמט.</h2>
ומכר כל נכסיו. זימנין קני וזימנין לא קני, איתנהו לזוזי בעינייהו ודאי אדעתא דמיתה זבין כדי שישארו לבניו ממון בעין ולא יטרחו בקרקעות. אבל פרעינהו בחובו לא עביד אדעתא דמיתה, שהרי היה חייב לפרוע החובות. ואית דמפרשי איפכא בתוספות וצריך עיון. שכיב מרע שהודה. איבעיא לן אם יכול לחזור בו כמתנת שכיב מרע. ואיפשיט שהרי הוא כמתנת ברי וא"י לחזור בו דאם איתא דיכול לחזור בו כשאר מתנת שכיב מרע היכי ליקני לאיסור להני זוזי, דהא לאו בר ירושה הוא, וכל דלאו בר ירושה לא קני מתנת שכיב מרע. אלא ש"מ דמתנת בריא היא. והא דאמרינן מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנה, פירשה הגאון [בשם] רב האיי ז"ל, דוקא במתנת שכיב מרע בראוי ליורשו לשון ירושה הן כדאמרינן [קכ"ט ע"ב] שאינה לשון מתנה כי אם לשון ירושה וירושה אין לה הפסק, אבל מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו קני, אפילו לגר בעלמא דלאו בר ירושה הוא, דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. כך כתב הגאון וכן שדר מר רב האיי ז"ל. וראינו בתשובות שאלות לרבינו יעקב ז"ל [תשובה סימן נ"ב], ע"י מעשה שאירע בגר אחד שנתן לחבירו גר אחר שלא היה (לו) כלל בר ירושה, ופסק דלא קנה כלל גר מתנת שכיב מרע, דלאו בר ירושה [הוא] שאינו [קרוב] שלו. וגם הרב ר' זרחיה כתב שלא כדברי הגאון. וכל חכמי הדור שלפנינו כתבו כן ונתקשו על דברי הגאון, ופירשו הדבר כך, מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, דהא אמרינן דמתנת שכיב מרע לא קני אלא מדרבנן כדי שלא תיטרף דעתו עליו. וכיון דבדיבורא בעלמא הוא דמקני ולא מקני כי אם אחר מותו וגם אם עמד חוזר, נראה הדבר דכירושה שויוה רבנן (אלא) דלא קני כלל באמירתו אלא דשויוה רבנן כאחד מיורשיו. וראייה לדבר מדתלי טעמא לעיל [קמ"ח ע"א] הואיל ויורש יורשה, ש"מ לא קני במתנת שכיב מרע אלא מאי דמקני בירושה, וכן לא מקני במתנת שכיב מרע אלא מאן דמצי לאורותי, ולא קני במתנת שכיב מרע אלא מאן דראוי לירש מאביו, אבל גר כיון דאין ראוי לירש לא קני מתנת שכיב מרע. וכיון דאין ראוי להוריש נמי לא מקני במתנת שכיב מרע. וכתב הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל דאי אית ליה בני בקדושה לאותו גר המקבל מתנה, כיון דראוי לירש בנו אם ימות בחייו קני מתנת שכיב מרע. וצריך עיון דכל גר ראוי לירש, (וישא) [דישא] אשה וילדו לו בנים. אלא ודאי בעיקר ירושה תלי, וכל מאן דליתיה בעיקר ירושה כגון ירושת אביו לא קני מתנת שכיב מרע. וצריך עיון אמאי לא מקני משום מצוה לקיים דברי המת, שהוא בין בבריא בין בשכיב מרע בדבר שמוציא מתחת ידו. ושמא יש לתרץ דלהכי לא אהני משום מצוה לקיים דברי המת משום דדינו כמתנת שכיב מרע, וכל מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת מצוה לקיים דברי המת. והרב ר' יעקב כתב על אותו מעשה שכתבתי לעיל, דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת גבי גר, ולא כתב בו טעם.
<h2>דף קמט:</h2>
שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת. אפילו עמד. ודוקא דקנו מיניה ולא צוה מחמת מיתה, אבל לא קנו מיניה לא קני אע"ג דמית אם לא צוה מחמת מיתה. לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת. אע"ג דקנו מיניה. כדשמואל [קנ"א ע"ב] דאמר בידוע שלא היה קנין כי אם מחמת מיתה.
<h2>דף קנ.</h2>
הג"ה עבדא כמטלטלי דמי או לא. [אם אמר] בלשון מטלטלי. מ"ט עבדא כמטלטלי דמי ומטלטלי למטלטלי (לא) הוי שיור. דטעמא דמילתא קס"ד משום דלא פלגינן דיבורא. וכיון דעבדא כמטלטלי דמי ושייר במטלטלין הוי בחד גופא ולא פלגינן דיבורא בחד גופא. מיהו קרקע נמי הוי שיור, דאפילו למאן דאמר עבדא כמטלטלי דמי, מודה דהוקשו לקרקעות לקנות בכסף בשטר ובחזקה ואונאה ובשבועה, ולהכי בין קרקע בין מטלטלי הוי שיור, אבל אי אמרינן עבדא כמקרקעי דמי להיות גובין מן היתומים ושאינן נקנין בלשון מטלטלין לא דמו כלל למטלטלי ולא הוו מטלטלין שיור, עד כאן. אמר מטלטלי לפלוני, מאני תשמישתיה איקרו מטלטלי לבר מחטי ושערי. ומיהו לא קני כי אם שני מטלטלי דמיעוט מטלטלי שנים, כדאמרינן [ס"א ע"ב] גבי ארעתאי מיעוט ארעתאי שנים. כל מטלטלי אפילו חטי ושערי. לבד ריחים התחתונה. כל דמטלטל אפילו ריחים [התחתונה]. וכתב הגאון, ואיפסיק הלכתא דעבדא כמטלטלי דמי, מדרב נחמן (קכ"ח ע"א) [דאמר] אין גובין מן העבדים. ומיהו איכא מילי דאמרינן ביה עבדא כ[מקרקעי, והיינו] לכל מילי דאורייתא כגון לקנות בכסף בשטר ובחזקה. וצריך עיון, דלא איבעיא ליה לגבי דינא אלא אם נכנסין בלשון מטלטלי או בלשון מקרקע, ומשום הכי לא אייתי ליה אלא ממכר ומתנה. ולא איפשיט, ותיקו דממונא לקולא.
<h2>דף קנ:</h2>
מברחת איפסיק הלכתא, דלא קני כיון דלא שייר מידי. מיהו צריך עיון אם מתה האשה בחיי הבעל, מי יירש הנכסים מקבל המתנה או יורשין אחרים. ונהי דבעל לא ירית דעשאן כנכסים שאין ידועין לבעל ואליבא דרבי שמעון [כתובות ע"ט ע"א], אבל המתנה אינה מתנה ודין הוא שיחזיר ליורשין. דהכי אמרינן התם הוי הוא כמי שאמרה מהיום יהיו לך ולכשארצה, ויכולין אנו לפרש "מהיום יהיו קנויים לך ולכשארצה", אבל כל זמן שלא אמרה רוצה אני אינה מתנה, או נימא דהכי קאמר "מהיום יהיו קנויים לך ולכשארצה אחזור בי", וכל זמן שלא חזרה המתנה קיימת. וסוגיין דכתובות (ע"ט ע"א) [משמע ד]לא קנו כלל, דהוי כמפרש מהיום ולכשארצה המתנה, אבל כל זמן שלא אמרה רוצה אני לא חלה המתנה. והיינו דמקשי ואי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל. והרב ר' משה אבן מיימון זצ"ל כתב בספר קנין [הלכ' זכי' פ"ו הי"ב], דקני המקבל מתנה אם מתה בחיי הבעל. וצריך עיון ולראות סוגיא דכתובות. וכל זה כתבתי שלא מן הכתב.
ואמרינן דבכולהו בעינן כל נכסיהן וכל שהו הוי שיור, ולא בעינן כדי פרנסתו. ובכולהו מטלטלי הוי שיור לבר מכתובת אשה, דמקרקעי תקינו רבנן מטלטלי לא תקינו רבנן. מטלטלי ואיתנהו בעינייהו. פירוש שעשאן אפותיקי וייחד אותם. וכיון דשקיל להו ואסמכתיה עלייהו כקרקעות דמיין, תו' [תוס' ד"ה מטלטלין]. כתב הגאון השתא דתקינו רבנן בתראי למגבא כתובה ממטלטלי, אפילו בכתובת אשה נמי הוי שיור.
נכסי לפלניא עבדא איקרי נכסי דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין. אע"ג דהתם בעינן דיכתוב כל נכסיו. התם מיירי שהוא נותן הכל לעבד, ואם לא כתב לו כל לא מינכרא מילתא דדעתיה לשחרריה אלא יהב ליה הנכסים ומה שקנה עבד קנה רבו, אבל כש[כתב] "כל" לגמרי מסליק נפשיה מיניה. אבל הכא אע"ג דלא אמר "כל" אלא נכסי נתונין לפלוני קנה הכל. ואין כאן [מקום] לחלוק ולומר מיעוט נכסים תרי, דלא דמי ארעתאי לנכסי, לפי שארעא הוא כלל שפל שאינו כולל אלא השדות והכרמים אבל הוא פרט ויכול אדם לומר בו מיעוט ארעתאי תרי, אבל נכסי הוא כלל גדול ואין לומר בו מיעוט נכסים שנים, לפי שאינו כלל הראוי לחלוק כמו הפרט שאין ראוי לומר [שני] נכסים ולא אחד, כי אין מפרידין. ויש שמות שהן כלל כמוהו שאין מתפרדין לעולם. וכולם איקרי נכסי בין ארעא וגלימא ושטרא ועופות ובהמה ואפילו תפלין. ובספר תורה איבעיא ולא איפשיט, לפי שאין יכול למוכרה כי אם לישא אשה וללמוד תורה, דהוי מילתא דלא שכיחא.
<h2>דף קנא.</h2>
וכל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו בין לעצמו בין לאחר. ואם עמד נמי אע"ג דלא חזר הרי הוא כמי שחזר. ואם לא מת חזרה מתנתו אפילו שתק כדאמרינן לקמן בההוא דלא כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה, דלית הלכתא כרבא דאמר הרי מת וקברו מוכיח עליו, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון שעמד חזרה מתנתו אע"ג דלא חזר. וכתב הגאון, ובשכיב מרע שניתק מחולי לחולי אמרי התם במסכת גיטין בפרק מי שאחזו [ע"ג ע"א] דמתנתו מתנה. וסוגיא דשמעת' בשלא עמד והלך על משענתו, [אבל עמד בין חולי לחולי והלך על משענתו], אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה. ואם הולך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה ואינו בעי אומד.
<h2>דף קנא:</h2>
והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמת. לא קנה כי אם בקנין, ואם עמד אינו חוזר הואיל [וקנו] מיניה. מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמת עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה. מתנת שכיב מרע בכולו בעי קנין [והוא] דמית עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה, כשמואל דאמר בידוע שלא היה [קנין] כי אם מחמת מיתה, ומתניתין בדקנו מיניה דלא שייר לא קני כי אם לאחר מיתה, ובשייר קני אפילו מחיים.
<h2>דף קנב.</h2>
וכי אמרינן דמתנת שכיב מרע בכולו דקני לאחר מיתה הני מילי שלא אמר בלשון כתבו אלא צוה בפני עדים כל נכסי נתונים לפלוני, אבל אם נתנן לו בשטר כגון שאמר לעדים כתבו לפלוני כל נכסי, בהא איפליגו רב ושמואל דלרב ארכבה אתרי ריכשי בין במתנת שכיב מרע בין בכולו בין במקצתו. דסבירא ליה לרב כיון דקנו מיניה ודאי [בידוע שנתן] לו מחיים, דלא סבירא ליה (לשמואל) [דשמואל] דאמר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה, אלא ודאי קני מהיום. וכיון דבלא זכירת שטר קני מהיום בקנין [אמירת] כתבו ודאי לא יגרע, ולא היה בדעתו לגרוע הקנאת הקנין שהוא דבר ידוע שהוא מהיום, אלא ליפות כחו עשה לראייה בעלמא. וכי אמר [בלשון] שכיב מרע נמי ליפות כחו [נתכוין], דבדין היה לו להקנותו במתנת בריא, אלא ליפות כחו עשה, שאם אמר הלואתי לפלוני שאין יכול לקנות במתנת בריא וקני במתנת שכיב מרע. ומתניתין לרב לא קשיא דקאמר דלא שייר כל שהו אין מתנתו קיימת עד לאחר מיתה, ואוקימנא דקנו מיניה מדקתני סיפא נשאר דמתנתו קיימת. דלרב מתניתין דלא קנו מיניה, דלא סבירא ליה לרב כרב נחמן אמר שמואל לא במתנת שכיב מרע בכולו ולא במתנת ש[כיב מרע] במקצת.
ושמואל סבר לה שלא ידענא מאי אידון בה וכו'. שמואל לטעמיה דאמר דמתנת שכיב מרע בכולו אע"ג דקנו מיניה בידוע שלא היה קנין כי אם לאחר מיתה, ואי לא אדכר שטרא פשיטא לן דקני לאחר מיתה. אבל כי אדכר שטרא מספקא לן במילתא דשטרא, אי אמרינן דדעתיה לאקנויי באמירה ולאחר מיתה ושטרא לראיה בעלמא, או אמרינן דדעתיה לאקנויי במסירת השטר ואין שטר לאחר מיתה. והיינו דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, דמספקא לן מילתא דשטרא אי עביד לה אדעתא לאקנויי בשטרא או עביד לראיה בעלמא ומספיקא לא קני. ודוקא במתנת שכיב מרע בכולו הוא דאמרינן הכי משום דלא קני אלא לאחר מיתה, ואי שטרא עביד לאקנויי אין שטר לאחר מיתה. אבל במתנת שכיב מרע במקצת בקנין דקני לאלתר אע"ג דאדכר שטרא קני לאלתר בוודאי, מה נפשך אי שטרא לראייה עבדי קני לאלתר, ואי שטרא לקנייה עביד כיון דקני בה ובמקצת מהשתא קני. ולא גרע בעבור קניית שטר לאחר הקניה, דפשיטא לן דכל קנין במקצת מהשתא מקני, וודאי שטרא לאו לאחר הקנין עביד וקני לאלתר. ודבריו ככתובין וכמסורין מחיים, דכל דבר דמקני מהשתא לא מאחר כלל בכתיבת שטר, וודאי לראיה עביד. אבל במתנה בכולו מימלך ואתי, ושמא לאו דעתיה למקני אלא בשטרא ואין שטר לאחר מיתה. ואי מיפה את כחו, דאמר וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא קני, דמשמע דהמתנה נגמרת באמירה ואין בדעתו לעשות לו עוד מסירה ושום דבר, והקנין עושה עוד לתוספת על המתנה, משמע שהמתנה היתה נעשית באמירה וקני לאחר מיתה כמתנת שכיב מרע בכולו [ד]קני אפילו לשמואל, דודאי כיון דמיפה את כחו לא מעכב הקנאה מסירת השטר בין בכולו בין במקצתו. ובדלא קנו מיניה לא קני כלל בין בכולו בין במקצתו כיון דאמר כתבו, ובהא מודה רב דאמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ובמצוה מחמת מיתה נמי [מודה] רב אע"ג דקנו מיניה בין בכולו בין במקצתו דאמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. וכל הנך דאמרינן [לא קנו] משום שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, אי זכה מחיים קנה לאחר מיתה שהרי זכה מחיים, ומסירת השטר מחיים, ואפילו יהיה השטר להקנאה קני כיון דמסרה מחיים. ודוקא לאחר מיתה הוא דקני, אבל [מחיים] לא קני בזיכוי לחודיה אע"ג דמסרה מחיים, דלא עדיף מקנין דאמרינן בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ולא קני אלא עד לאחר מיתה, והלכה כשמואל בתרוייהו. ובקנין וזיכוי אמרינן אין קנין וזיכוי אלא לאלתר וקנה לגמרי כמתנת בריא, והוא דלא [היה] מצוה מחמת מיתה. כללא דמילתא מצוה מחמת מיתה לא קני עד לאחר מיתה בין בכולו בין במקצתו, ואפילו ב[קנין] וזיכוי. ולאחר מיתה קני בלא קנין וזיכוי, והוא דלא אדכר שטרא. אבל אדכר שטרא דאמר כתבו, בזיכוי [וקנין] קני, בקנין לא קני אי לא מיפה את כחו. אבל אי (לא) מיפה את כחו קני בין בקנין בין בלא קנין אפילו בלא זיכוי. ואי אינו מצוה מחמת מיתה ועביד קנין וזיכוי קני מחיים בין בכולו בין במקצתו. ואי עביד קנין לחודיה או זיכוי לחודיה איכא דקני ואיכא דלא קני, קנין לחודיה במקצתו קני אפילו בלא זיכוי ויפוי. [וזיכוי] בכולו לא קני אלא לאחר מיתה. ולאחר מיתה נמי דקני דוקא דלא אדכר שטרא, אבל אי אדכר שטרא [קני] דוקא והוא דמיפה את כחו. וזיכוי נמי במקצתו קני, אבל קנין ויפוי בכולו לא קני עד לאחר מיתה. ולאחר מיתה קני אע"ג דאינו מיפה את כחו.
<h2>דף קנג.</h2>
ההוא דהוה כתוב בחיים ובמות וכו'. והלכתא כרב. דאפילו כתב בה מחיים. דכי אמר מחיים סימנא לחיים קאמר, והרי היא כמתנת שכיב מרע דלא קני עד לאחר מיתה.
<h2>דף קנג:</h2>
ההוא דהוה כתוב בה כד קציר ורמי בערסיה וכו' אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו א"ל אביי וכו'. והאי פלוגתא לאו בכללא דפלוגתא דאביי ורבא דהלכתא כרבא, בהא לית הלכתא כותיה דקם ליה כר' נתן דקאי כר' מאיר. והלכה כר' יעקב דקיימי [לן] כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה. וראיה בעדים דאוקים ממונא בחזקת מריה, ושמא עמד מחליו וחזרה מתנתו אפילו בסתמא אפילו לא חזר בו [בפירוש].
<h2>דף קנד.</h2>
והא דהוה מקשי ממעשה דבני משפחה למ"ד בקיום השטר, צריך עיון מאי מקשי ליה, דהא כי אמרינן ראיה בקיום השטר טעמא דמילתא משום דכולי עלמא כר' נתן סבירא להו דאוקים גברא אחזקיה דקאי השתא וכיון דהשתא בריא אמרינן דבריא הוה מעיקרא. ויש לומר דכי היכי דמתניתין איכא חזקה דבריא, הכא נמי איכא חזקה דגדול דאין חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול, וודאי מדחתמו גדול הוה. והוא הדין דמצי לשנויי דלא מצי לקיים שטריה, אלא דעדיפא מיניה שני ליה דודאי נראה דנכסי בחזקת לקוחות קיימי.
<h2>דף קנד:</h2>
שאני אומר מודה בשטר שכתבו ד"ה א"צ לקיימו. ופי' צרפתי דאמתניתין קאי דאני אומר ראיה בעדים. וטעמא דמילתא התם משום דשטרא לא עביד כהלכתיה, מדהוה ליה למיכתב כד קציר וכו' ולא כתב, אוקים ממונא בחזקת מריה ואמרינן דבריא הוה, ואפילו מקוים השטר לא קני כלל. אבל בשטר דסגי ליה בקיום, כגון מודה בשטר שכתבו [וכן] שטר פסים דאי מקיים ודאי קני, כי לא מקיים נמי קני. דלא אמרינן מיגו דמירתת, וא"צ לקיימו. מיהו צריך עיון דהא בהדיא קאמר ר' יוחנן לר' ינאי ראיה בקיום השטר, ש"מ דצריך לקיימו. ועוד [דאמר] ליה השתא אלעזר אמרה, אמאי [לא] אמר דראיה בעדים סבירא לי(ה) משום הכי יפה ערערו בני המשפחה. משום הכי נראה דלאו אמתניתין קאי, אלא סבירא ליה דלא פליגי ר' מאיר ורבנן במודה בשטר שכתבו דלדברי הכל אין צריך לקיימו. ומעיקרא אקשי ליה מפלוגתא דר' מאיר ורבנן דפליגי בהדיא, והדר מקשי ליה מפלוגתא דמתניתין דאמר בהדיא ר' יוחנן דלרבנן ראיה בקיום השטר, משום דסבירא ליה צריך לקיימו. והשתא קאי שפיר מאי דאמר אלעזר אמרה, ולא משני ליה אנא סבירא לי ראיה בעדים ולהכי יפה ערערו בני המשפחה, דר' יוחנן בהדיא סבירא ליה ראיה בקיום השטר. ומפכינן לפלוגתא דאיתמרא בתלמודא ממילתא דר' יוחנן דאמר בהדיא ראיה בקיום השטר. ואע"ג דאפכינן להו ור' יוחנן אמר ראיה בקיום השטר, כיון דרבא אמר בהדיא ראיה בעדים הלכתא כותיה.
<h2>דף קנו.</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לגיטין ולקידושין ולמיאונין ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. כל הני בודקין לחומרא הן אם אין לו שתי שערות אין גיטו גט ואין קידושיו קידושין וקידושין אחרים תופסין בה וצריכה גט משניהם. דודאי חוששין שמא נשרו כיון שהגיע זמן. דאם לא הגיע זמן אין בדיקתו בדיקה דתוך זמן כלפני זמן. וחליצה נמי אם אין לה סימנין חולצת. ולמיאונין נמי דאמרינן דאם יש לה סימנין אינה ממאנת ואם אין לה סימנין ממאנת. ואע"ג דקולא היא בהא, לא חיישינן לה, דהא אמרינן התם [נדה נ"ב ע"ב] דחוששין שמא נשרו דוקא דקידש תוך זמן ובעל אחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא, אבל לא בעל לא דספיקא דרבנן הוא הקדושין, ולא חיישינן לשמא נשרו, וכיון דאין לה סימנין ממאנת. [ואמרי'] נמי [יבמות ב' ע"א] לגבי צרת ערוה דאם מיאנה הערוה צרתה מותרת, ומיירי בקידש ובעל לאחר זמן דאם אין לה סימנין מיאונה מיאון לחומרא וצרתה חולצת, ואם יש לה סימנין צרתה מותרת. אבל אי קידש תוך זמן ובעל אחר זמן לדברי הכל צרתה חולצת לעולם, דהלכה כשמואל דכל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל. ואי לא בעל נמי צרתה חולצת נמי לעולם דמספקא לן אי אמרינן גדלה גדילי [קדושין] בהדה, ובין יש לה סימנין בין אין לה צרתה חולצת.
ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים לאפוקי ממ"ד בן שמונה עשרה. ולא אבודקין קאי, דאע"ג דאית ליה שתי שערות אינו מוכר בקרקעות נכסי אביו עד שיהא בן עשרים עם שתי שערות. והכי נמי אמרינן התם [גיטין ס"ה ע"א] בשלש מדות בקטן, דאפילו הגיעו לעונת נדרים ויש להן שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן אינו מוכר עד שיהא בן עשרים. ואע"ג דרבא הוא דאמר הכא בן י"ח, והתם שלש מדות רבא קתני להו. יש לומר דלמכור בנכסי אביו תלמודא תני לה, ולאו משלש מדות הוא שהרי תני שלש מדות לבר מדידיה. ובנכסי דידיה בקרקעות הלכתא כגידל בר מנשיא דמיירי בנכסי דידיה, והוא דיודע בטיב משא ומתן, אבל אינו יודע לא. ועדותו עדות. למטלטלי אע"ג דאינו יודע, אבל למקרקעי לא עד דידע בטיב משא ומתן. ומתנתו מתנה. אע"ג דלא ידע בטיב משא מתן, כיון שהביא שתי שערות ואפילו פחות מבן עשרים בנכסי אביו. ובמטלטלי דידיה בפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר. ומטלטלי דאבוה, איכא מ"ד שהן כקרקעות דידיה ובעי י"ד שנה ויודע בטיב משא ומתן, וצריך עיון, כך נראה לדברי הגאון רב אלפסי. אבל יש בו פירוש אחר לרב האיי גאון. והרב ר' שמואל פירש כדברי רב האיי, דלעולם בודקין עד שיהא בן עשרים. ואי אית ליה י"ד ושתי שערות קני, ויודע בטיב משא ומתן אע"ג דלא הוי בן עשרים כגידול בר מנשיא. ומבן עשרים ואילך אין צריך בדיקה, לפי שהוא סריס אם נולדו לו סימני סריס. ואין חילוק בין נכסים דידיה לנכסים דאבוה, דגידול בר מנשיא סתמא קתני אפילו נכסי אבוה. ומיהו קשיא הא דאמרינן התם בשלש מדות בקטן, ואע"ג דהביא שתי שערות לא קני עד שיהא בן עשרים. והרב ר' זרחיה הכריע לדעת אחרת, דלעולם יודע בטיב משא ומתן קני בין בנכסי דידיה ובין בנכסי דאבוה כרב גידול בר מנשיא, דסתמא קתני. וכי אמרינן נמי עד שיהא בן עשרים לא אבודקין קאי, דהא התם לא תני בודקין וקאמר בן עשרים, אלא הכי קאמר היכא שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן אין ממכרו מכר עד שיהא בן עשרים, אבל בן עשרים קנה אע"ג דאינו יודע בטיב משא ומתן, והוא שהביא שתי שערות. וצריך עיון אמאי נקט נכסי אביו כיון דליכא חילוק בין נכסי דידיה לנכסי אביו, דהא אפילו בנכסי דידיה לא קנה עד שיהא בן עשרים אם לא ידע בטיב משא ומתן, וצריך עיון. ויש לדחות דרבותא נקט דאפילו בנכסי אביו קנה בן עשרים אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן. וכבר יש בזה תשובת שאלה לרבינו האיי. ולרבינו ברוך ז"ל והשיב על כל דבר ודבר שהקשה עליו הגאון.
<h2>דף קנו:</h2>
קונין משכיב מרע ואפילו בשבת שלא לחוש לדברי רבי אליעזר. וצריך עיון שהרי לרבי אליעזר בשבת דבריו קיימים ואין הקנין מועיל להם כלום, ולמה לא יקנו ממנו שהרי קנה באמירה בלא קנין. ואי רבי אליעזר דרישא דמתניתין קאמר דאמר אין נקנין אלא במשיכה כבריא, הא ודאי רבי אליעזר מפרש דבריו בסיפא דמתניתין דבשבת דבריו קיימין. והכי תניא בתוספתא [פ"י ה"ו] בלשון בד"א. וכתב הרב ר' זרחיה שאם היינו חוששין לדברי רבי אליעזר ודאי היינו חוששין לדברי ר' מאיר דמפרש טעמיה דר' אליעזר בחול אבל לא בשבת, וכיון דצריך קנין לר"מ אליבא דר' אליעזר, היאך [קונין] קנין בשבת, הרי נראה כמקח וממכר. והרב ר' אברהם כתב דאפילו לר' יהודה אליבא דר"א כיון דקנין מועיל בחול ודרך מקח וממכר הוא בחול, אין קונין ממנו בשבת. אבל אין חוששין כלל לדברי ר' אליעזר וקנין אין מועיל כלום לא בחול ולא בשבת, ולכך אם אמר קנו ממנו קונין ואפילו בשבת. ודוקא במיפה את כוחו דאמר "אף קנו ממני", אבל אם אין מיפה את כוחו, כיון דאין דעתו להקנותו אלא בקנין, הקנין מועיל, דמיחזי כמקח וממכר אם קונין ממנו בשבת. וצריך עיון אי אמרינן שמא לא גמר להקנותו כי אם בקנין כדאמרינן גבי שטר. דבשטר יש לומר דממליך ואמר כתבו לו שטר כדי שיוכל להמלך בינתים, אבל בקנין שהוא לאלתר ודאי לאו לאימלוכי בעי, ודאי קני לאלתר אפילו בלא קנין לאחר מיתה, וצריך עיון.
<h2>דף קנז:</h2>
אם תמצא לומר דאקני קנה ומכר לא משתעבד. וליכא למיבעי מידי לגבי דידיה, דלגבי דידיה לא קני משום שטרא. אלא מסברא דמיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ואם לוה [ולוה] וקנה ודאי יחלוקו ואין בה דין קדימה, דאין להם כלום עד שיקנה. ואם תמצא לומר משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה מהו. בין לגבי דידיה בין לגבי לוקח. ואית דגרסי מכר והוריש. ודין אחד לשניהם. מהו. מי אמרינן כיון דמשתעבד קמא קני מכח שטרא. או דילמא כיון דקנה אחר כן לא חל השעבוד עד שיקנה ויחלוקו, ומסקנא דיחלוקו. וכי אמרינן גובה את השבח חצי שבח קאמר. ושמואל [דאמר גובה את השבח] לבתר דשמעה סברה. וצריך עיון, כיון דיחלוקו אמרינן, אי קדים חד ותפיש אי אמרינן מאי דתפיס תפיש כיון דלית בה דין קדימה, או לא. ואית דמוכח הא מילתא מדאמרינן גבי בעל חוב דגובה חצי שבח מלוקח ואע"פ שהכל ביד הלוקח, ש"מ דלא מהני ביה תפישה. ויש לדחות ולתרץ דלא דמי, דהתם דין הוא דלא מהניא ביה תפיסה, חדא דלאו תפיסה היא כיון שהוא מחובר לקרקע וכל הקרקע גובה הבעל חוב בחובו, ולא (דמי) [הויא] תפיסה שהרי גם הקרקע אינו עומד בחזקתו שהרי מוציאין [אותו] מידו. ואפילו למ"ד [כתובות צ"ד ע"א] בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במקרקעי, הכא דין הוא דלא גבה. דהא אמרינן [ב"מ ט"ו ע"א] תדע שכך כתב לו אנא איקום ואשפי, וצריך למכתב נמי הכי משום גזלן, וכיון דהדר לגבי מוכר משבחיה אמרו חכמים דלגבי בע"ח גובה הכל. אע"ג דלא דינא הכי הוא, דודאי לוקח לא גזל שעבודא דבעל חוב אלא במה ששוה הקרן, אבל השבח כיון שהוא משבח כדין משבח ליה ולא הוה ליה למגבי כלל. אלא דאמרינן כיון דנגזל גבי הכל כדיניה והוא הדר עליה, ולכך כתב לו איקום ואדעתא דהכי זבין שישביח אותו ויגבה אותו (גזלן) [נגזל] או הבעל חוב. ומיהו לגבי החצי שבח לא גרע זכותיה, דאע"פ דמחל זכותו שלא יעכב השבח משום תפישה ולא משום דבדין משבח, מכל מקום לא גרע מאניש אחרינא, והרי הוא כמי שהשביח בשליחות המוכר ושלוחו של אדם כמותו, ואם השביח המוכר ודאי נראה שכל בעלי חובות שווים בשבח ובכל מה שיקנה אחרי כן שניהם [שווים, ויכול הלוקח לומר] אנא נמי [כד] משבחנא בשליחותו קא משבחנא, שהוא יתן לו ההוצאה אם יבא בע"ח או (גזלן) [נגזל] ויד לוקח שוה כבעל חוב לגבות חצי השבח במעות המקח. ואפילו תפש הבעל חוב הכל לא מהניא ליה תפישה, דאם הוא מחל תפישתו דין הוא שלא יהני עליו תפישת אחר. מיהו אם היה השבח ברשות המוכר, שהמוכר השביח או קנה דבר אחר, שני הלוין כיון דאמרינן יחלוקו יד שניהם שוה, ולית בה דין קדימה וכל מאן דתפיש קדים ומאי דתפש תפש.
<h2>דף קנח.</h2>
נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים אשה מתה ראשונה וכו' בית שמאי אומרים יחלוקו. כלומר דכל ספיקא לבית שמאי חלוקה עדיף. ובית הלל סוברים דכל ספיקא אוקומי בחזקתה עדיף. ומפרש נכסים בחזקתן, וכתובה בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה ביד יורשי אשה. ומדבעי בגמרא בחזקת מי, ש"מ דנכסים בחזקתן דין אחר הוא בפני עצמו, ושלשה נכסים הן במתניתין. ופירש בה רב האיי גאון תרי פירושי. חדא נכסים בחזקתן דאינון להאי איתתא דלא ידיעי אי מנכסי כתובה אינון אי מנכסי מלוג אינון דאינון נכסים הנכנסים והיוצאים עמה, ובהון איפליגו ר' אלעזר ור' יוחנן ובר קפרא. וקא פסיק הלכתא כבר קפרא. ואיכא מ"ד הני נכסים דקאמרי בית הלל נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל אינון, וכתובה מאי דקביל בעל על נפשיה מדיליה כגון תוספת ועיקר כתובה דהוא מנה מאתים, ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה אינון נכסי מלוג. וכתב הרב אלפסי, ומסתברא לן דהאי פירושא טפי עדיף ומסתבר מההוא פירושא קמא.
וצריך עיון, דהתם במסכת יבמות [ל"ח ע"א] גבי שומרת יבם שמתה דקתני מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה בית שמאי אומרים וכו' ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל וכו', ומאי שנא דהכא איירי בנכסי צאן ברזל והתם לא איירי כי אם בכתובה ובנכסי מלוג. ועוד דהתם אמרינן בכתובה לא פליגי בית שמאי דודאי בחזקת יורשי הבעל הן, והכא פליגי אף בכתובה. ויש לומר דהתם דין הוא דלא פליגי בכתובה ובנכסי צאן ברזל, אפילו זיקת נשואה עושה ספק נשואה, ואפילו לבית שמאי דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי, דכיון דהיבם חי אינה עומדת ליגבות כלל לא כתובה ולא נכסי צאן ברזל, כדאמרינן התם [כתובות פ"א ע"א] ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר, ואי משום כתובה לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים. ואע"ג דסתרי לההיא מסקנא ואמרינן מאן שמעת ליה דדריש מדרש כתובה בית שמאי שמעינן להו לבית שמאי דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי, היינו דאמרינן להתחייב בה יבם בקבורתה, דכיון דאין אתה רוצה לעמוד במקום אחיך הרי היא כמאן דלית לה יבם שעומדת לגבות כתובה, הילכך או תן לה כתובה או עמוד במקום אחיך וקבור אותה. אבל כל זמן דשתיק הרי הוא במקום האח ואין הכתובה עומדת ליגבות כלל, אפילו זיקת נשואה לא ליהוי אפילו ספק נשואה (גזירת) הכתובה לעולם במקום יבם לא תגבה כלל. אבל הכא מספקא לן אם מת בעל בחיי אשתו או אשה בחיי הבעל, ואם הבעל מת הרי אשה עומדת לגבות וכגבוי דמי, ואם מתה היא בחיי הבעל (ואם) לית לה למגבי כלל. ולהכי קאמרי ב"ש יחלוקו, דכל מילתא ספיקא חלוקה עדיף, וב"ה סברי אוקומי בחזקתיה עדיף. ובנכסי צאן ברזל נמי בהא פליגי דלב"ש חלוקה עדיף אפילו עומדין בחזקת יורשי האשה, וב"ה סברי אוקומי בחזקתיה עדיף. ופליגי אליבא דב"ה בנכסי צאן ברזל במאן חזקה קיימי, ומאן דשאל בחזקת מי סבר דתלתא דינין הן במתניתין בשלשה נכסים, ופליגי בהו בחזקת מי, רבי אלעזר סבר בחזקת יורשי אשה וליכא אלא תרי דינין, והם בכלל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה, שהרי יכולה לומר כלי אני נוטלת. ור' יוחנן סבר בחזקת יורשי הבעל וליכא אלא תרי דיני, והם בכלל כתובה, שהרי אחריותן עליו כמו כתובה. ולריש לקיש דאמר יחלוקו איכא תלתא דינין, נכסי צאן ברזל יחלוקו. והאי דלא קתני נכסי צאן ברזל בהדיא וקתני נכסים בחזקתן, משום דקא בעי למיתני לשון אחד השוה לכולן, והדר פירש כתובה ונכסי מלוג לפי שהם חלוקים זה מזה. ונכסי צאן ברזל הן בחזקת כולן. דרבי אלעזר סבר בחזקת יורשי אשה הן, דכיון דהיא הביאה הנכסים ושלה הן ואם יש בה דבר בעין [יכולה לומר כלי אני נוטלת] משום שבח בית אביה, אפילו מה שאינו בעין הרי הן ברשותה והלואה הן גביה, ולעולם לא נפקי מחזקת אשה עד שתמות איהי בחייו. ור' יוחנן סבר בחזקת יורשי הבעל הן, שהרי נתנה לו במתנה כל הנכסים שלא יתבעם לו כל ימי חייו, ולעולם לא נפקי מחזקת הבעל עד דלימות בחיי האשה. והתם ביבמות אמרינן שהן לדברי הכל בחזקת יורשי הבעל, ודבר פשוט הוא להם ולא צריך למיתני, לא מיבעיא לר' יוחנן דאמר הכא בחזקת יורשי הבעל דכל שכן התם דהוי בחזקת יורשי הבעל, אלא אפילו לר' אלעזר דאמר [הכא בחזקת יורשי האשה מודה דהתם הן בחזקת יורשי הבעל] דכל נכסי צאן ברזל שוין הן כאחד. והאי דלא קתני בהדיא כמאן דתני כתובה, משום דנכסי צאן ברזל לא שכיחי דהוו, וכי הוו הן כדין כתובה שהוא חייב באחריותן, ודין אחד לגמרי ולא צריך למיפלג להו. אבל הכא איכא למיפלג דאם כן דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה, לא יבואו בחזקת יורשי הבעל עד שנדע שהיא תמות בחייו, וכיון דספק בדבר יחזרו הנכסים של צאן ברזל לאשה ושאר נכסים גם כן בחזקתם. ומיהו צריך עיון לתנא דמתניתין מאי טעמא מספקא ליה בחזקתן, וסתם ולא פירש כי הנך, דודאי אם איתא דפשיטא ליה ניערבינהו בהנך. אלא הכי קאמר הנכסים בחזקתן, כמו שיראה הדין שלא נראית חזקה מפורשת בחד יותר מבאידך. והא דבר קפרא אתי שפיר לדעת תנא דמתניתין, שאין אחד מוחזק יותר מחברו ויחלוקו. והרב ר' זרחיה האריך בזה להשוות שתי המשניות כאחד, ולא מפרש אלא דין שני נכסים כמו התם. ולא ירדתי לסוף דעתו. והרב ר' אברהם השיג עליו, ולא פירש כל הצורך.
וגם על מה שכתב בסוף דבריו, ומסתברא לן שכל מה שכתב הבעל על עצמו מנכסי האשה בשטר הכתובה, כגון כספים ומטלטלין שאינם בעין וקיבל עליו אחריות הם נכסי צאן ברזל, שדינם כדין כתובה הואיל ועמה נכתבו. ושאר נכסים שלא נכתבו בשטר כתובה בין שקבל עליו אחריות שהם נכסי צאן ברזל, בין שלא קבל עליו אחריות שהן נכסי מלוג או קרקעות ומטלטלין שהם בעין אע"פ שנכתבו בשטר הכתובה, כולם הם נכסים הנכנסים והיוצאים עמה. והשיג עליו הרב, דאע"ג שהן בעין כיון שקבל עליו אחריות לא מיקרו נכסים הנכנסים והיוצאים עמה, ובחזקת הבעל הם. ודבר זה צריך עיון, כי שמא כל זמן שהם בעין בחזקת האשה הן, או אמרי' כיון דברצון הבעל למוכרן לעשות כל רצונו, בחזקתו הם. ובמה שכתב גם כן, שאם לא נכתבו בכתובה אע"פ שקבל עליו אחריות שהם נכסי צאן ברזל מיקרו נכסים הנכנסין והיוצאין עמה. משמע לפי הלשון אפילו אינם בעין, שאם יהיו בעין ליכא חילוק בין נכתבו ללא נכתבו לדבריו, אלא משמע אפילו אינן בעין. ואמאי כיון דקביל עליה אחריות מה לי נכתבו מה לי לא נכתבו, כיון דאינן בעין הא ליכא למימר משום דבר דליקרו נכסים הנכנסים והיוצאין עמה. וצריך עיון כי לשונו סתום. והרב השיג עליו גם כן על זו.
<h2>דף קנח:</h2>
נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו. והרב אלפסי הביא הגירסא כאשר היא בגמרא שהיא לפרש דברי רבי עקיבא, משמע דהלכתא כותיה אפילו במקום רבים. והרב ר' זרחיה פסק כתנא קמא דמתניתין, משום דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דשייך פלוגתייהו בדלעיל דאמרינן הלכתא כבר קפרא דיחלוקו. וצריך עיון דודאי כיון דבר קפרא ור' אלעאי דפליגי אדרבי עקיבא, ואביי מפרש הטעם, משמע דהלכתא כותיה. ונראה כמו שכתב הגאון.
<h2>דף קנט.</h2>
שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ובחיי אביו ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות וזה הוא קשה בדיני ממונות אבוה מזבין והוא מפיק. לא מיבעיא שאין המכר כלום, דמה שאירש מאבא הוא [ב"מ ט"ז ע"א]. אלא המעות נמי אינו גובה מן הקרקעות דנכסי דקנו יתמי הן, דלעולם בעל חוב אינו גובה בראוי כי אם ביתומים שגבו קרקע בחוב אביהם משום דר' נתן [פסחים ל"א ע"א], אבל אם ירשו אבי אביהם לא גבו כלל. וצריך עיון, דהא במסקנא מקשינן ולענין דינא לא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך והתנן וכו' מאי לאו יורשי האב בניה מורישיו אחוה, ויורשי האב, היינו בנו, אמר, הבן מת ראשון ומאבוה דאבונא קא ירתינן ולית לך כלום, ש"מ דלענין דינא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך. ומשני לא מאי יורשי האב אחיו, מורישיו אחי דאבוה, כלומר דלעולם תחת אבותיך יהיו בניך בברכתא הוא דכתיב אבל לענין דינא לא אמרינן, ואי איכא בן הבן לא מצי למימר לבעל חוב הבן מת ראשון ומכוח אבוה דאבונא קא ירתינא, דתחת אבותיך יהיו בניך לא אמרינן, ולעולם אפילו מת הבן ראשון גובה בעל חוב במה שיורשין מאבי האב. ולא מצינו בכל התלמוד בעל חוב אינו נוטל בראוי, דלעולם בעל חוב נוטל בראוי כזה, דלא קנו יתמי כי אם מכח דאבוהון. ומאי יורשי האב אחיו, שהן ודאי באין מכח האב ולא מכח האח, ואם שהבן מת ראשון הן אינן מן האח כי אם מן האב. וכיון דמסקנא הכי משמע, דלעולם בני לא מצו למטען כלום, דלעולם הוא גובה אפילו מת הבן ראשון, דבעל חוב נוטל בראוי כבמוחזק. וכן פסק הרב ר' אשר זצ"ל, שלא כדברי הרב אלפסי. וצריך עיון.
היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו. לא על מנה שבשטר ולא על כתב ידו, לפי שאינו נאמן על שום עדות. אבל אחרים מעידין לו. ודוקא שהוחזק כתב ידו בבית דין שידוע הדבר שחתם עד שלא נעשה גזלן, אבל אם לא הוחזק איכא למיחש שמא אחר כן חתם, דרשע הוא וחושדין אותו על כל דבר רשע. אבל בחתנו אמרינן שאחרים מעידין עליו אע"פ שלא הוחזק כתב ידו, לפי שאין מחזיקין אותו ברשע שיחתום אחר כן, ולהכי אחרים מעידין עליו. ורבינו שמואל פירש, הוחזק כתב ידו, שכתוב בו הנפק ונתקיים בבית דין קודם שנעשה גזלן, [לכן] אין אנו צריכין לעדות חתימתו, וצריך עיון.
<h2>דף קנט:</h2>
גם מה שכתב בקושיא דרב ששת, אמאי לא פשיט ליה ממתניתין משום דפליג בה רבי עקיבא, ור"ז קאמר בחזקת יורשי הבן ואפשר דסבירא לן כר' זירא ומשום טעמא [דבן] יורש את אמו בקבר. ודבר זה צריך עיון, כי רבי זירא לא אמר בחזקת יורשי הבן, אלא משום שהבן קודם לכל היורשים וחזקת הדבר שתמות אמו בחייו כדרך העולם ויירש אותה. אבל לא משום דבן יורש את אמו בקבר. ולעולם לא אמרינן במתניתין האי לישנא אילו [הוה] סבירא לן הכי, שהרי אין בטענת יורשי האם שום טענה לההיא סברא, ופשיטא שהאחין יורשין אותו אפילו מה שהוא בחזקת יורשי האם. והרב השיג עליו.
<h2>דף קסב.</h2>
גט פשוט עדיו שנים וכו'. צריך שיכתוב קיומיהן וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה מאי טעמא אמר רב עמרם לפי שאין למידין משיטה אחרונה. וטעמא דמילתא משום דתניא הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול, פחות מכאן כשר. דמסתמא כל העדים אינן יכולין לכוין חתימתן תחת הכתיבה, ומרחיקין שיעור שיטה אחת. ולכך אין למידין משיטה אחרונה, דשמא הרחיקו העדים שיטה אחת וזה בעל הדבר הוסיפה משלו, או מחק למעלה וקיים למטה. אבל לשני שיטין אין אנו חוששין, דלא רחקי כולי האי. וגם אנו פוסלין אותה אם ירחיקו העדים שני שיטין, דאיכא למיחש שמא יוסיף בשתיהן ונלמד מאותה של מעלה בעל כרחינו. וגם איכא למיחש דילמא גייז לכולה שטרא וכתיב שטרא בשני שיטין ונלמוד מעליונה. וכיון דלא רחקי כולי האי טוב לנו להזהירם ולפוסלם שלא ירחקו משנאמר שלא נלמוד משני שיטין. אבל בשיטה אחת אין אנו יכולין להזהירם, מפני שרוב עדים אינם יכולים לכתוב. ולכך נאמר שלא נלמוד משיטה אחרונה. ודוקא בשיטה אחרונה הסמוכה לעדים, אבל אם מצאנו שיטה חלק בין כתב לעדים נלמוד משיטה אחרונה מן הכתב, דלא חיישינן דילמא שני שיטין רחיק. והרחיק שני שיטין פסול. כתב הרב צרפתי ז"ל, אפילו יאמרו העדים כי כן היה בשעת חתימתן, כיון שנעשה השטר שלא כתיקון חכמים חספא בעלמא הוא, ולא גבי ממשעבדי. ובשאין כתוב בו שריר וקיים, אבל אם כתוב בו שריר וקיים משמע [דאפילו] דשני שיטין כשר, שהרי אינו יכול להוסיף עליו כלום. משמע לדברי הרב דכי אמרינן [ק"ס ע"ב] חד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן בין בפשוט בין במקושר אמרינן, ושוב אינו יכול להוסיף כיון דיש בו שריר וקיים, ולא למחוק במקום שריר וקיים. ודילמא גייז לכוליה שטרא ולכתוב מאי דבעי לא חיישנא, כיון דאיכא סהדי דלא שינה בו כלום במה שכתוב לעיל וגם אינו [יכול] לעשות בו שום פסול במה שכתב, לא פסלינן האי שטרא בחששא דילמא גייז. דמכל מקום מה שנכתב אין יכול לעשות בו שום פסול. ואעפ"כ צריך עיון. ובמה שכתב נמי, דכי אמרינן אין למידין משיטה אחרונה, דוקא בשאין בו שריר וקיים אבל אם כתוב בו שריר וקיים למידין, צריך עיון שהרי יש לחוש שמא נכתב האי שטר בלא שריר וקיים, וכל מה שכתוב בשיטה אחרונה הוא עצמו עשה שמחק והגיה וקיים בשריר וקיים. ושמא יש לדחות כי היה בדעת הרב דבמקום שיש מנהג בשריר וקיים הרי הוא פשוט כמקושר, דלעולם לא כתבינן בלא שריר וקיים, וכי קאמר אבל אם כתב בו שריר וקיים למידין, במקום שיש מנהג לכתוב שריר וקיים קאמר, דדינו כמקושר לכל דיניו, דאם לא כתוב בו שריר וקיים פסול וחד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן. ולהכי למידין משיטה אחרונה, דאין אנו חוששין דילמא נעשה השטר בלא שריר וקיים.
וכבר כתב הרב ר' יהודה בר' ברזילאי בתשובות שהעתיק הרב ר' אברהם מספר הדינין, תדע דמה דאנן אמרינן חד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן, לא נאמר דבר זה אלא במקושר מחמת שיתכן בו זיוף לפי שאין עדים חותמין מתוכו. אבל בהני שטרי דילן אפילו אם יהיו בו אלף שריר וקיים אין עלינו בכך. ואפילו יש בו מחק כשיעור שריר וקיים או יותר מכשיעור הזה, שהוא פסול במקושר, אין דנין כן בפשוט. והוצרכתי לפרש זה מפני שראיתי שדנין באלו השטרות שאנו כותבים היום שאם יש בהם שתי פעמים שריר וקיים שהוא פסול, שלא ידעו סוד הדבר מהו. וכתב הרב הזה, צריך שיכתוב קיומיהן קודם שיטה אחרונה ולכתוב כל המחקים קודם שריר וקיים, ואחר כך צריך [שיחזור] מענינו של שטר בשיטה אחרונה, ויכתבו דברים שאינם צריכין [אחר שריר וקים] שיטה אחת ומחצה. דכיון שיכולין העדים להרחיק [חתימתן] שיטה ומחצה יש לומר רוב העדים מתרחקין שיטה ומחצה שיזדמן להם לכתוב חתימתן בריוח. ושמא [חתמו זה] שלא בפני זה ושביק רוחא חדא לחבירו מאותה שיטה, וגם הוא הרחיק שיטה אחת מן הכתב ובא חבירו וחתם אחריו. ולכך שיטה ומחצה אין למידין והכל דין אחד להם. וצריך עיון אם מוסיפין כל שני שיטין נמי שאין למידין, או נימא מחצה דוקא. ויש לומר שלא נאמר אין למידין אלא בשטר שיש מחקין, כדי שלא יהיו קיומין בשיטה אחרונה, אבל בשטר שאין בו מחקין אין אנו חוששין לכך. ויש אומרים דלאו דוקא, דבכל שטר אנו אומרים כן, גזירה שטר שאין בו מחקין אטו שטר שיש בו מחקין. ועוד שיש לחוש משום גזירת שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת או הוא ועדיו בשטה ומחצה. ומשמע לדברי הרב הזה שאין לחוש להוסיף על השטר בשיטה אחרונה, מפני שאין מתחבר יחד עם מה שלמעלה. וגם מצאתי בדבריו על הדעת הזה וכתב דטעות רב היא, והיה מן הדין לפסול אותן שטרות, לולי שאנו יודעין שלא מחכמה עשו. ונהגו האידנא ספרי דוקאני לכתוב בשטרות שיש בהן מחקין לאחר שכותבין לראיה ולזכות כותבין "אות פלונית דעת המחק שריר וקיים". ואחר כך כותבין, "ולפי שהוצרכו לאח[ר כתיבת] כל השטר [זה] לקיים התיבות והאותיות הללו כתבנו שני שיטין אלו [כדין] שטה אחרונה", ועושין שני שיטין מן דברים הבאים לרווחא דמילתא.
וכבר שאל הרב ר' אשר בן הרב ר' משולם ז"ל לפני הרב ר' יצחק בר' שמואל ז"ל על מנהג אנשי ארצנו שהם כותבין כל קיומיהם בשיטה אחרונה ואין מי שיפקפק בדבר. וגם אם עושין שני שריר וקיים אם לא. והשיב, כי כבר נתקשה בזה זה שלשים יום, ונשאל לפני הרב ר' יעקב היאך אנו מקיימין המחקים ותלויות בשיטה אחרונה כיון שאין אנו למידין משיטה אחרונה. ואי משום שריר וקיים, הלא לפי ההלכה נראה שכותבין שטר פשוט בלא שריר וקיים, שאם היה בו שריר וקיים למה לא יהיו למידין משיטה אחרונה. והואיל וכן בכל גט פשוט יש לחוש שמא בלא שריר וקיים נכתב וניתן לבעליו, שכך הוא כשר וכך דינו להיות, ובעל השטר מחק והגיה וכתב בו שריר וקיים. ולא השיב לי בפעם ההיא. ואחר כך שאלתי לו פנים בפנים, וענני רבינו על פה, כי כיון שאנו כותבין עכשיו בכתובות ובשטרות שריר וקיים, אם היה נעשה בלא שריר וקיים פסול. ועל כן יש ללמוד מקיום מחקין משיטה אחרונה קודם שריר וקיים. וכן נמי בסוף הגט שכותבין אנו כדת משה וישראל, הוי כמו שריר וקיים, וליכא למיחש למידי. ויכולין לכתוב ספר תירוכין ואגרת שיבוקין וגט פטורין בשיטה אחרונה, כי אין לחוש עוד לזיוף. והיה קשה לי, כי גם בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כותבין כדת משה וישראל, כדתנן במסכת ידים [פ"ד מ"ח] קובלני עליכם פרושים שאתם כותבין המושל עם משה בגט, ואפילו הכי לא היו למידין משיטה אחרונה. ומיהו יש לדחות שלא היה קבוע לכתוב בסוף הגט אלא כל מקום שהיו רוצים. ונראה שלא החזיק רבינו יעקב ז"ל בטעם זה לסמוך עליו, שמצאתי שכתב בספרו שהיה מנהג שלו שאין לעשות [קיום] מחקין ותלויות בשיטה אחרונה, כי אם לפני וקנינא מיניה. ומדבריו יש ללמוד שאע"פ שהורגלו עכשיו לכתוב שריר וקיים בכתובות ושאר שטרות, יש לחוש ....אם יהיה קיום המחקין בשיטה אחרונה, כי שמא השטר היה נגמר בלא שריר וקיים כשבא ליד בעליו, והוא הוסיף שיטה אחרונה וסיימה בשריר וקיים, שמחק למעלה וכתב על המחק מה שרצה וקיימו בשיטה אחרונה. והואיל וכן, גבי "ודין" דגיטא נמי יש לחוש אם יהיה בשיטה אחרונה שמא הגט נסתיים בלא "ודין" כשבא ליד האשה, והיא הוסיפה שיטה אחרונה. ואם נתן לה כשלא נכתב "ודין" פסול לר' יהודה. ושמא הלכה כר' יהודה. ובין אביי ורבא דפליגי בידים שאינן מוכיחות [נדרים ה' ע"ב] מצו סברי דבעינן ודין, דלא ליהוי משמע דבדיבורא מגרש, כדמפרש טעמא דר' יהודה בהמגרש [גיטין פ"ה ע"ב]. ומ"מ מטעם שפירשתי מתוך דברי רבינו יעקב ז"ל, אני כותב ודין ספר תירוכין קודם שיטה אחרונה. ואעפ"כ לא הייתי אוסר אשה בכך לבעלה. ועל מעשים שעושים אחרים אין דרכי לדקדק אחריו אם אינו בא לפני ממילא. אבל זה הגט בא לפני ממילא. וגם אחי' שלח לפני האשה שינתן הגט בפני העדים. על כן אני מחזר לעשות כמו שפירשתי, ואני ממלא כל השיטה האחרונה באותיות רחבות, שאם לא היה באחרונה אלא חצי שיטה, כיון שנחוש לשמא יוסיף בעל השטר שיטה אחרונה, אם יחתמו עדים בחלק בחצי השני משיטה אחרונה שוב לא נלמוד משיטה שלפני אחרונה, שכיון שהיא סמוכה לעדים שחתומין למטה הימנה יש לה דין שיטה אחרונה, שיש לחוש שהוסיפה בעל השטר בין עדים לכתב, ונמצא שניטלת "ודין" הכתוב באותה שיטה. ואם יחתמו העדים תחת הכתב של שיטה אחרונה, דהיינו חציה הראשון, יש לחוש שמא תמלא האשה חצי השיטה החלק ותוסיף עוד שיטה אחרונה בין עדים לכתב, וילמדו מחצי השיטה שהוסיפה, שהיא קודם אחרונה. ומה שיש לפסול כשכתוב "ודין ספר תירוכין" בשיטה אחרונה, דוקא בגט שהאשה מביאה לב"ד כדי להתירה לינשא על ידו, שאין להתירה, לפי שמא היא מעצמה הוסיפה שיטה אחרונה שכתוב בה "ודין ספר תירוכין", לפי ששגרתו האשה. אבל בגט שהבעל נותן לה בפנינו או לשלוחה, ואינה שומרתו לראיה, שבמקומה ידוע לכל כי היא מגורשת, ואינה זזה ממקומה, אפילו אין עליו עדים מגורשת בעידי מסירה כר' אלעזר. והואיל וכך, מה לי שיטה ראשונה ומה לי שיטה אחרונה, ואפילו יש מחקים ותלויות בלא קיום כשר בדיעבד, ומתירין אותה לינשא בעידי מסירה. ולכך מותרת בו, אפילו עיקר התורף בשיטה אחרונה. ומיהו לכתחלה, כיון שמדקדקין לעשותו כשר גמור בלא מחקין ותלויות שאינן מקויימין, לפי שתיקנו שיהיו העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, יש להזהר גם בו לעשותו לכתחילה כשר גמור לר' אלעזר כמו לר' מאיר. עד כאן כתב הרב ר' יצחק ז"ל.
